לירז אקסלרד – הולכת בדרך, צעדים קטנים

אני אוהבת את הרחובות הריקים של ברלין בחורף. 

***

למה זה כל כך קשה, לכתוב משפט שמתחיל באני אוהבת? או אולי הקושי הוא לכתוב משפט שמכיל אוהבת, וחורף? איפה הקושי נעוץ, מאיפה הוא נובע ולמה?

אני באמת אוהבת את הרחובות הריקים של ברלין בחורף. את אוהבת את הריקות. היא נותנת לי תחושה של מרחב. פתוח. 

אני אוהבת את ההזמנה שאני חווה ברחובות הריקים של ברלין בחורף: הזמנה להיכנס פנימה. להישאר בבית. לא להיות במרחב הציבורי, כלומר כן להיות במרחב הפרטי. החורף אומר לתושבי העיר, לכו, לכו לכם אל הבתים שלכם ושבו בהם. אין לעיר מה להציע לכם כעת. זהו שחרור רשמי מפומו. שבו בבית, אנשים, שבו בבית. קר בחוץ. 

ביום שישי לפני שבועיים עוד הייתי בתל אביב. הייתי צריכה לעשות בדיקת pcr לקראת הטיסה שלי ביום ראשון. קבעתי תור לבדיקה בסטנר באחת וחצי. יצאתי מהבית (בשכונת הכרם, תל אביב) בשעה אחת והלכתי לאורך קינג ג׳ורג׳ עד לסנטר. הלכתי עם מרפקים. כלומר, כל הדרך, כל הדרך, הלכתי מוקפת אנשים, המדרכות היו מוצפות (לא מלאות, לא עמוסות, מוצפות), לא יכלתי ללכת בלי לגעת באנשים, לא היתה שום דבר להתקדם בלי מגע פיזי באחר. זה הזכיר לי חוויות מהודו. כמיהה של הגוף למרחב בטוח. 

***

בחורף (בברלין) הדברים נסוגים אחורה. האנשים נסוגים מהרחוב. העלים נסוגים מהעצים. הנפח של הירוק מתכווץ ונסוג לאחור. הבתים נעים קדימה, בולטים, בצבעים שלהם, בהעדר הסוואה. הרוחב של הכבישים מתרחב, אם אפשר לדמיין את זה, כאילו נהייה מוגזם, כל כך הרבה מקום בין צד שמאל של הרחוב וצד ימין שלו. המדרכות מתפשטות. שבילי האופניים מתפשטים. השטחים הריקים – יש שיגידו מתים, אבל אני לא אחת מהם, השטחים הריקים של העיר, שבקיץ אפשר להרגיש כאילו הם לא קיימים – בחורף הם ממלאים את המרחב הציבורי. כבישים ריקים. מדרכות ריקות. שבילי אופניים ריקים. כיכרות ריקות. ספסלים ריקים. למה זה ממלא את ליבי שמחה, כל הריקות הזאת?

***

כי מה שיש בולט ונוצץ. מה שנשאר. הבתים היפים, הארכיטקטורה של העיר, לא מסתתרת מאחורי עצים. לא מוסתרת עוד. במרכז הבמה. הצורות המשונות שהעצים הערומים עושים. החומיות של הכל (מלשון: חום, הצבע). האנשים שכן בחוץ. המאמץ שהם עושים להיות. מורידים את הכובע, סוגרים את המעיל, הולכים בזהירות, דוחפים אופניים או מחזיקים בשקיות, הולכים בתוך הרוח. כי ריק עושה לי תחושת רווחה. התרווחות. כי בעולם הפנימי שלי אני חווה קשר בין מרחב ורווחה. בין ריק ושקט. וסדר. כאילו המרחב הריק הוא שטח בו הנפש שלי שועטת. 

כי יש איזה קשר, קשר שאני חשה בו, שאני מרגישה, אבל לא בטוחה שאני יודעת להגדיר, לתאר, לכתוב, יש איזה קשר בין צפיפות וחום ופטריות שגדלות על הנפש, שעומד בצד השני, הנגדי, למרחבים וקור והזדהרות של הנפש. לפחות אצלי.

***

כי כרגע זה בסדר לי לכתוב טקסט שאין בו סיפור ואין בו קו ואין בו, אולי, גם הגיון. 

***

אני לא אוהבת את הקור (אני רגישה לקור. תמיד קצת קר לי. אני מתלבשת הרבה מעל קו הקור. יש לי מלא תיאוריות על צבירת חום פנימי ואיך לעשות את זה). אני מאוד אוהבת את החורף. 

***ֿ

אם חזרתי עשיתי קניות. אחרי שהבאתי את הדברים החדשים הביתה הבחנתי שקניתי בגדי בית משודרגים. ואז קלטתי שבעקבות השנתיים האחרונות יש לי מלתחה עם שני סטים של בגדים, בגדי בית, ובגדי בית שאפשר גם לצאת איתם, לעשות סיבוב. אני לא בטוחה שמישהו חוץ ממני יבחין בהבדל. 

***

פברואר, חורף, קורס מיינדפולנס (mbsr). הזמנה של החורף, הזמנה שלי: להיכנס פנימה, להפנות את המבט פנימה. 

אני פותחת קבוצה (בעברית, בברלין, פרנצלאווררג) באמצע פברואר. עד כה, הקבוצה המתגבשת מהממת. נהייה הכי הרבה 8. המקום נעים. המשתתפות נאות. המורה גם. אתן ואתם מאוד מאוד מוזמנות ומוזמנים. עוד פרטים על הקורס כאן. בואו נתרגל ביחד!