רציתי ללכת לטייל, להסתובב, להזיז את הגוף והנפש. הייתי אחרי לילה קצר שהגיע אחרי ערב של בלבלת ועצבת. בטירו, אם אני רוצה ללכת לטייל, זה תמיד, אבל תמיד, לעשות פראדקשינה, כלומר להקיף את ההר במסלול המסורתי. רק שהיה יום ראשון, וביום ראשון המון אנשים עושים פראדקשינה וזה קצת הוציא לי את החשק.  הבעיה היתה שלא

לפוסט המלא

לפני שבוע עברתי דירה. מראש החלטתי שאנסה לפחות שני אופציות מגורים שונות. לא הצלחתי לדמיין איך ארגיש בשום מקום. רציתי גסטהאוס אבל גם רציתי בית בשכונה רגילה. רציתי לא לבד אבל גם חששתי מחברה ורציתי פרטיות. רציתי במרכז אבל גם בשוליים, בקצה, בכפר. לא הצלחתי להחליט כלום וקצת התמכרתי לחיפושים, בוקניג דוטקום, איירבנב, אופציות ואפשרויות.

לפוסט המלא

בבוקר של יום שני קמתי בחמש עם התרנגול.  שתיתי קפה, ישבתי למדיטציה, יצאתי מהבית ועשיתי פראדקשינה (Pradakshina שזה הליכה במסלול של 14 קילומטר סביב ארונצ׳לה). מתישהו לאורך המסלול עצר לידי בחור צעיר ואמר לי באנגלית משהו שלא הבנתי שאלתי מה, והוא הצביע על כפות הרגלים שלי.  ״את עושה פראדקשינה״? שאל, והפעם כן הבנתי.  ״כן״,  ״את

לפוסט המלא

אחרי שהגעתי לטירו הנחתי את התיק בחדר בגסטהאוס ויצאתי אל המרחב, לראות, מה השתנה? אני מזהה? זה המקום אליו התכוונתי? הלכתי בדרך שחשבתי שאני זוכרת אל מקומות שחשבתי שאני זוכרת ולא זיהיתי כמעט כלום.  היה לי חם והזעתי, ואת זה כן זיהיתי, כן זכרתי, את הסוג המסויים הזה של אי נוחות בגוף, אבל חוץ מזה

לפוסט המלא