התפרצות. התפוצצות. קדחת אביב. זאת אני הקודחת!


מסך מורם, העינים שלי על המחשב. הפיד. מלא טבאים פתוחים. התמונות המשתנות. מדכא. הרוב מדכא. בין עבודה למלחמה. בין שעמום לעצב ויאוש. וזה רק מתחיל, שרה לי התודעה שלי, זה רק התחיל וזה לא נגמר ולא יגמר וקשה לי לדמיין לזה סוף טוב. דיכאון. וכך זה נמשך. וזה נכון. אבל יש עוד משהו. עוד משהו. בזווית העין. מעל המסך ובצדדים שלו, מאחוריו, דרך החלון שמציג את החצר הפנימית, שביב כחול נכנס למרחב הנראה שלי, למסגרת עליה אני מתבוננת, שביב שמים, כחול עז, עמוק, אלוהים, כל כך יפה בחוץ! כל כל יפה בחוץ.

השמים בצבע עמוק, עשיר, ממסגרים את העולם, מספקים רקע רך, מלטף, עדין, לכל מה שמופיעה . לפניהם, תאורה אחורית שמייפה הכל, עושה יפה, את מה שהיא מאירה. את כל מה שהיא מרככת. ימים . שלמים של שמים טובים. בברלין.

איזה פלא! כמה פלא!  

צאי החוצה, אני אומרת לעצמי בפנים, צאי החוצה לירז, תני ליופי של העולם לנחם אותך. אני יוצאת. יצאתי. אני בחוץ. הטבע שואג סביבי: ראי, ראי אותי. אני חיים!

האוויר סביבי מזמזמם. מזדמזם. מזדהר. יש בו זהרורים של אור ובועות קטנות של קור וחום והוא מלטף, מקפיא ומחמם. הוא רוקד סביבי, או שאני רוקדת בתוכו. לא יודעת. לאוויר יש ריח של ניעה קדימה, של פריצה גדולה, של תנועה. של הסתערות. קדימה. קדימה. אל החדש והלא קיים!

יופי שאין לתאר. בכל מקום. אין לתאר

טרפת אביב בחוץ. הכל זז, הכל בתנועה. בגדילה. בפריצה קדימה. בהסתערות. זאת ממש הסתערות. הטבע הסתער, מסתער, סוער, ממלא את החללים, החלקים הלא בנויים, מתרחב ומתפשט בין הבתים, ,מתמתח בעיר, בין אספלט לבטון, מפזר חיים חדשים איפה שאפשר, מכסה את האפור מצהיל את נשמתי.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז? ואיך זה שאני משתמשת בקלישאה הנוראה הזו? כי אביב! זה הכל האביב

אני יוצאת לרחוב והלב שלי מנטר קדימה. אני הולכת לאט אבל בפנים אני קופצת ומדלגת. אני מרגישה שמחה ואין לה שום סיבה אחרת, רק הזוהר של האוויר, היופי שמסביבי. היופי הבלתי נסבל שבכל הדברים כולם. הלב נמחץ. נחמה את מחפשת, שואל אותי האוויר, ראי אותי, אני שינוי. אני אניצ׳ה. אני משתנה תמיד. יש בזה נחמה.

היופי הבלתי נסבל שבסיס כל הדברים

ניצנים, ניצנים, אני לא אוהבת את המילה ניצנים, ניצן, איכשהו היא לא מתארת נכון את הדבר הזה שצץ מתוך ענף יבש, bud באנגלית, עוד לא ניצן, ניצן של ניצן, יהיה ניצן יום אחד, המבשר של הניצן, הבקיעה. הוא נראה לי כמו בקיעה, בוקע, העין שלי תפסה אותו בתהליך, משתנה, לא סטטי לרגע, אף אחד לא יכול להיות ניצן כי ניצן זה תנועה קדימה. 

העוז והתפארת. כמה כוח, כמה פראות, כמה תנופה יש במעשה הזה .תנועה קדימה

כל כך הרבה כוח יש בביצבוץ הזה. הם מבצבצים. לבד. אחד אחד. בוקעים. כמו גוזלים. פורצים קדימה. כמה אומץ צריך בשביל זה. לצאת ככה, משום מקום. מלא-להיות ללהיות. מול העינים שלי, המשתהות: מכלום למשהו. מלא קיים לנוכח. הישתנות כמצב קבוע. 

.מתוך ענפים מתים צומחים חיים חדשים. איזה פלא. כמה פלא. אני יודעת שזה ככה למדתי את זה בבית הספר. ועדיין, לראות את זה, לחוות את זה, מתוך ענפים מתים צומחים חדיים חדשים. איזה קסם. כמה קסם!

אני מטיילת בחוץ ונותנת ליופי העולם לנחם אותי. לערסל אותי. לשמח אותי. לחמם אותי. להזכיר לי שזוועה ויופי, שהלב יכול להכיל את כל זה.

 קדחת אביב הם קוראים לזה. אני חושבת שהבנתי. זאת אני הקודחת!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: