אופקה, תירגול, פקספקטיבה רחבה וכרטיס טיסה שאין מה לעשות בו

Upekkha, אופקה: יציבות, איזון נפשי, התאזנות או הישתוות הנפש (equanimity באנגלית), נוכחות צלולה ויציבה. יציבות כמשאב נפשי שאינו תלוי בחוויה כזאת או אחרת. אחת מאיכויות הלב הנעלות ביותר בתרגול הבודהיסטי.


אלו ימים טובים לתירגול אופקה. ימי הקורונה. האי וודאות היא לא מטאפורה, היא היומיום, השיגרה. שלושה חודשים פלוס שאני בתל אביב. לא ישבתי בבית קפה, לא אכלתי במסעדה. לא ראיתי את העיר, אפילו לרגע, פתוחה. נפגשתי עם חברות בכיכרות ובגינות ובשדרות. אכלתי פיצה. הרבה פיצה. בייחוד אכלתי מהפיצה בכיכר רבין. יום אחד קבעתי שם עם חברות והזמנו פיצה דרך החלון ואכלנו אותה יושבות על כסאות צבעוניים בכיכר רבין. יום אחרי כן הלכתי לאותה הפיצה, לאותו חלון, והוא סגור. על החלון פתק: רק הזמנות טלפוניות. כל יום פרוצדורה חדשה בשביל לאכול את אותה הפיצה. והכסאות הצבעוניים נעלמו בעת ה״הידוק״ של הסגר השלישי. 

זאת תל אביב של הביקור הנוכחי שלי: יוצאים לרחוב ואין לדעת מה יש בו ומה אין בו ומה מותר בו ומה אסור בו. 

כיכר הבימה, יום גשום

אחת הדרכים לתרגל אופקה היא באמצעות משפטים, מעין מנטרות, אבל לא מנטרות, משפטים שמשתמשים בהם כדי להעיר או לעורר או להדריך את התודעה למקום הזה, לתחושה ולמרחב הפנימי של אופקה. זהו (גם) תירגול בלמלא את התודעה במשהו אחד, באופקה. 

  • May I be undisturbed by the coming and going off events (משפט שקיבלתי מהרצאה נהדרת של סטיבן פולדר).
  • שנמצא שלווה בלב הסעה
  • שנמצא איזון עם השתנות הדברים
  • שנענה בדרכים מיטיבות לתנועת החיים ולמורכבות שלהם (משפטים לטיפוח התכוונות לאופקה שלמדתי מזוהר לביא)

הפעם הראשונה ששמעתי על אופקה (באנגלית: equanimity) היתה כשעמדתי מחוץ למאנה קפה בטירוונאמאלי לפני בערך 20 שנה ודיברתי עם סוניה, בחור גרמני גבוה ויפה עד בלי די. סוניה דיבר רוחניות ושאף להארה. אני רציתי אותו. באותה שיחה הוא אמר משהו שהיתה בו את המילה equanimity ואני שאלתי אותו מה זה כי לא הכרתי את המילה קודם והוא הסביר לי ואני אמרתי לו שאני חושבת שאין דבר כזה אצלנו, בעברית, ביהדות. שאנחנו לא עושים את זה, equanimity, לפחות אני לא. 

סוניה הסביר equanimity, אופקה, כהעדר תגובה רגשית לדברים שמתרחשים. לא תגובה רגשית חיובית, לא תגובה רגשית שלילית. העדר תגובה רגשית. 

זה היכה אותי בתדהמה. האפשרות הזאת, של לא להגיב רגשית לכל מה שקורה, הדהימה אותי. הממה אותי.

עד אז חשבתי שהתגובות הרגשיות שלי זה לב העניין. זה מה שאני. מי שאני. ערנית, חדה, מגיבה. לכל דבר. לכל מה שקורה. חשבתי שזה חלק מהאישיות האמנותית שלי, מהיוצרת שבי, מהכותבת. באמת חשבתי שזה – לחוות תגובות רגשיות ולשדר אותן לעולם – זה מה שאני אמורה לעשות. לגבש דעות, עמדות, תגובות רגשיות. זה מה שעושה אותי אני. 


בייקו אנאליו (Bhikkhu Anālayo) מדבר על אופקה כעל מצב מנטלי או מרחב נפשי נטול ונעדר העדפות אישיות. ההפך מאוהבת/לא אוהבת, רוצה/לא רוצה, נמשכת/לא נמשכת. 

כאילו, להפסיק להלך בעולם כמו מכונת פייסבוק קטנה ששמה על כל דבר את אייקון ה -like שלי.  כאילו, להלך בעולם בלי העדפות אישיות! 

אם אין לי העדפות אישיות מה יש לי? חופש. מלא מלא חופש. מלא מלא חופש לחוות. 

מתחם התחנה, יום אפור

כשרק התחיל הכל היתה בי ציפיה לדרמה. חיכיתי ציפיתי לאיזה רגש עז שיתעורר בי. פחד. חרדה. סוף העולם. דרמה. לא מצאתי אותה בחיים שלי – עברתי לעבוד מהבית, ביג דיל – אבל חשבתי שמצאתי אותה דרך הרשתות החברתיות בישראל. היה נדמה לי שהקורונה קורת שם, בישראל, שם כל הדרמה. 

מלשבת שם ולהסתכל על כאן נוצר אצלי הרושם שכולם בישראל מתרגלים. עמותת תובנה פרסמה מלא קורסים און ליין. עוד ועוד קורסים. ואני רציתי, או לפחות ככה חשבתי, רציתי לתרגל. זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, התירגול. וכל הזמן נפתחו קורסים וכל הזמן הם לא התאימו לי. לא הבנתי את זה. כולם מתרגלים ואני לא. למה אני לא מתרגלת? האם זה לא באמת הדבר שהכי חשוב לי? האם אני משקרת לעצמי בנושא? מה לא בסדר איתי? 

כלום לא היה לא בסדר איתי. וכשהפסקתי לרדת על עצמי ולחשוד בעצמי הצלחתי להבחין בזה: זה פשוט, אני עבדתי, ואחרי העבודה יצאתי מהבית ושוטטתי בעיר ונפגשתי עם חברות וכו׳. דרך הפריזמה הזאת הצלחתי להבין משהו על ההבדלים בין מה שקורה בברלין ומה שקורה בישראל. לא יכלתי להצטרף לכל הקורסים המבורכים האלה כי הייתי עסוקה בשיגרה שלי והשגירה שלי לא היתה של עוצר בית. זאת היתה השיגרה בישראל. 


אופקה תומכת ונתמכת במבט על, מבט מהגובה, פרספקטיבה רחבה, גבוהה, עמוקה. פרספקטיבה שמכילה את הקשרים בין הדברים והתנאים שייצרו ומאפשרים אותם. 

החוויה של אופקה ממתנת קצת את חווית האני. מחלישה אותו. מאפשרת, מציעה ותומכת באפשרות של לקחת את הדברים, כל הדברים, באופן פחות אישי. כשאני באופקה, או כשהאופקה חזקה בתודעה שלי, אני לא מרכז העולם ואני לא חווה את עצמי כמרכז העולם. הדברים המתרחשים הם לא עלי, לא בגללי, לא נגדי ולא בעדי. תחושת העצמי פחות ממוקדת, פחות צעקנית. 

לפעמים, ברחוב, בתנועה, אני מביאה אל התודעה אופקה ומרגישה אותה בגוף שלי, בהזדקפות הגב, התרוממות הראש, התייצבות הגוף. זב כאילו הגוף והרוח שואפים למעלה, למעלה.  


אני מתרגל אופקה. אני מתרגלת את זה, בין השאר, כי לתפישתי אין בי הרבה אופקה, אני נוטה לסערות, להיסתערות הנפש, ואני רוצה שתהיה בי יותר. אני רוצה לטפח אופקה. לגדל אותה, בתוכי. למלא את עצמי באופקה. היום אני רוצה בי פחות דעות, עמדות ותגובות רגשיות ויותר, יותר, יותר אופקה. 

הבודהה תיאר תודעה מלאה באופקה כתודעה "שופעת, מרוממת, חסרת גבולות, ללא איבה וללא כוונות זדון". 

נראה לי שווה. אז אני מתרגלת. 

הטיילת של תל אביב/יפו. יום סוער

ב 31 לינואר הייתי אמורה לחזור אל ברלין. היה לי כרטיס טיסה שנרכש חודשים רבים לפני כן. כמה ימים לפנ המועד, בהתראה של 24 שעות, אולי, ממשלת ישראל החליטה לסגור את שדה התעופה. הטיסה שלי בוטלה. 

הקורונה הגיעה אלי. ראש בראש, אני מול הקורונה. סוף סוף, הקורונה זה משהו שקורה לי! 

אופקה, אופקה, אופקה. 

במילא לא מחכה לי כלום בבית בברלין. העציצים יסתדרו, או שלא. אחסוך קצת כסף על חימום. לא טראגי. לא דרמה. עוד קצת תל אביב. 

אבל…מישהו אחר מחליט בשבילי. לא נעים. 

החלטתי לא הילחץ אבל כן לעשות מה שניתן כדי לצאת, כלומר לחזור לביתי. מה שניתן היה לעשות זה לכתוב לועדת חריגים ולבקש אישור יציאה חריג מישראל. 

אופקה אופקה אופקה. 

מאז:

כתבתי אל ועדת חריגים. מילאתי את הטופס הנדרש. כל יום. שלחתי 5 טפסים. קיבתי 5 תשובות. בראשונה נכתב שעלי להוכיח שאני חיה בגרמניה. בשנייה נכתב שעלי להציג פספורט גרמני בשביל שהם, הועדה, יקראו בכלל את הבקשה שלי (זה היה רגע מאגתר. אין לי פספורט גרמני להראות). התגובה השלישית היתה אישור יציאה חריג בתוקף לשבועים. הקלה גדולה. אחר כן הגיעו עוד שתי תגובות זהות יום אחרי יום, בשתיהן נכתב שאני, בתור תושבת חוץ, בכלל לא צריכה אישור חריג. רק טיסה. 

אני עוד לא יודעת איך אסע, מתי אצא מכאן, איך אגיע לביתי. ואני ממש לא כל הזמן באופקה. 


שאדע להישאר יציבה ופתוחה בתוך ההשתנות של החיים, מול כל מה שיבוא. (משפט תרגול לטיפוח אופקה שלי).


ואם הגעתם עד כאן: אני מתרגלת מיינדפולנס ומדיטציה הרבה שנים. אני מורה מוסמכת ובעלת תעודה למיינדפולנס ואני מאוד רוצה ללמד. מיינדפולנס לסקרנים.  בפרטי, ליחידים או לקבוצות. בזום או בטלפון. נמצא את הדרך. אם זה מדבר אליך  צרו/צרי קשר

מתחם התחנה. יום ריק

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s