היום שאחרי

הריטריט הסתיים, אני נשארתי בבית. הכל אותו הדבר וגם לא. הנסיעה הביתה, אחרי הריטריט, מתרחשת או התרחשה כולה בתוכי, הרגשתי את התנועה, לא היתה בה התלהבות של נסיעה, של חזרה הביתה, היתה בה התרגשות אבל מעט, וגם מעט חשש, איך אגיע? מה אמצא? הכל ישאר בדיוק אותו הדבר? 9 ימים של ריטריט בבית והכל אותו דבר?

דווקא למחרת, אחרי סיום הריטריט, בחזרה לשיגרה, הרגשתי באופן מאוד נוכח את ההשפעה של הריטריט. בדברים קטנים, באופן בו קמתי בבוקר, בתנועה, בלי מחשבות, באופן בו שתיתי את הקפה הראשון – בלי מחשב, רק שותה, שמה לב לטעם – בחווית הקריאה שהיתה לי לפני השינה. רק אני והספר. התודעה צמודה לטקסט, בלי הפרעות, הבלחות, מחשבות על אה ודה, עינים על הטקסט וזהו, תנועה שקטה, תנועה שהיא מתחת לפני הדברים.

זה כל כך נעים, שהמוח (התודעה) לא זזה כל הזמן, לא מזדעקת, קופצת, מעירה, מתקנת, מסדרת, דוחפת, מרפה ידיים. זה כל כך נעים. כאילו משהו זז מהדרך, או לא זז, אולי הוא עוד שם, אבל הוא הפסיק לתבוע את שלו, את חלקו, דחליל שמנפנף בידים כל הזמן, כל הזמן, מחלק הוראות, הנחיות, חוות דעת וציונים ואולי הוא שם, מן הסתם הוא עוד שם, מנפנף וצועק, אבל הוא לא, התודעה לא, אתה לא סמן דרך כרגע מותק, לא כי התודעה מתעלמת, כי אתה לא מגיע אליה, היא לא מגיעה אליך, הדרכים קרובות אבל הן לא אחת, לא מאוחדות.

ריטריט בית, איזה חוויה משונה. אני בבית שלי וכאילו כלום לא קורה, שום דבר לא זז, כל אמצעי התקשורות סגורים, החוץ משתקף בחלונות – החוץ שלי שקט, חצר פנימית גדולה וריקה – אין מגע, אין זרימה של פנימה והחוצה, הכל שקט, שקט סטטי משהו, אבל לא, זה מטעה, לא סטטי, שקט, שקט חי, זז, בתנועה, מתחת לפני השטח, מתחת לשטיח ולערמת הכלים בכיור ולמוכרות הנוחה של הכל הדברים כן זזים, תנועה קיימת, והיא נינוחה ושקטה והדרכים רחבות ופתוחות.

הזמן, כמה זמן יש בעולם

למיינדפולנס יש תכונה כזאת שהיא (סאטי, מיינדפולנס) גורמת לזמן להתארך, להתמשך, להיות יותר. מיינדפולס מייצרת עבורנו יותר זמן. תשומת לב לרגע הנוכחי, לעכשיו, עכשיו, עכשיו, ממלאת בנפח את העכשיו, משהו שבשוטף קשה להרגיש בו, אפילו לחשוד בו, ברגע שמתיישבים על הכרית ועוצמים עינים זה מכה בפנים, כמה זמן! כמה זמן אני עוד אשב פה, כמה אפשר? 

גם לא על הכרית, בחיים, בשיגרה, כל זמן שסאטי (מיינדופלס) נוכחת ומורגשת, הזמן מתמתח, מתפרש, מתגרען. ככה אני חווה את אותו – את הזמן הזמן, לפעמים – כמו גרעינים או פירורים, גרעין, פירור, שנייה, רגע, גרעין, פירור, ועוד אחד, ועוד אחד. 

הבחנתי: אני ממהרת. אני תמיד ממהרת. גם כשאני לא ממהרת בכלל, יש לי וויב של ממהרת. מבפנים אני ממהרת. בברירת מחדל שלי אני ממהרת. באוטומאט. אני לגמרי מכירה את זה מהעולם. כשעוד הלכתי לעבודה, למשרדים פיזים, הייתי תופסת את עצמי ממהרת בבוקר, בהליכה. עכשיו, אין בזה שום דבר רציונאלי. זה לא משנה מתי אני מגיעה למשרד. אף אחד בעולם, אבל ממש, לא מסתכל על זה (בין השאר כי אני תמיד מגיעה לפני כלום, אבל לא רק, זה פשוט לא בפרמטרים שנספרים בעבודה שלי). 

תפסתי את עצמי ממהרת בריטריט. בתוך הבית, בימים שבאופן רשמי ומוסכם, באופן מוסדר, ביני לבין העולם, אין לי שום דבר אחר לעשות, ואני ממהרת. השערה: אני חושבת שבין השאר, אני ממהרת לחשוב. באמת, עושה דברים מהר כדי לפנות זמן לחשוב. לחשיבה. לתכנונים. הסדרת תמונת העולם. השד יודע מה. להשאיר זמן למחשבה! למה אני צריכה זמן לחשיבה? זה כמו להשאיר זמן פנוי להסתבכויות, ללכת לאיבוד, לייצר קשיים עבור עצמי. איזה מנהג משונה, לשטוף כלים מהר כדי להגיע אל הספה, לשבת עליה ולבהות. 

הריטריט שלי התחיל ביום שישי. גם ככה ימי שישי בבוקר מוקדשים אצלי לתירגול, יש לי שיעור בוקר עם קבוצה שמארגנת עמותת תובנה, סידרתי את השבוע ככה שאני לא אצטרך לעבוד בשישי והבוקר שלי פנוי לישיבה. אחר הצהריים של אותו יום שישי נפתח הריטריט הרשמי. המורה, ביקו אנאליו ורוב צוות המורים שאיתו יושבים בארצות הברית. שיחת הפתיחה היא אצלם בוקר ואצלי אחר הצהריים. בין השיעור ופתיחת הריטריט סגרתי כיביתי ונפרדתי מכל מה שאפשר לסגור, לכבות, וכל מי שממנו אני צריכה להיפרד. פיניתי את עצמי. הרגשתי בהיי. יש המון כוח בלסובב את הגב, לסגור את פייסבוק בטריקה, לכבות את המכשיר, להגיד לא, לא עכשיו, לעולם החיצוני. אני בריטריט בית. 

מדיטציה בהליכה, בתוך הבית

 זה ריטריט הבית השלישי שלי. בפעמים הקודמות יצאתי מהבית כדי לעשות מדיטציה בהליכה. הפעם החלטתי לנסות וללכת בתוך הבית שלי, הקטן. הלוך וחזור. חדר שינה. סלון. מטבח. מספר מוגבל של צעדים. הלוך וחזור. למדתי, ראיתי וחוויתי את הקשר בין עלה ירוק שנכנס לתחום הראייה שלי ותנועת יד אל העציץ לבדוק מה מצב האדמה (יבשה, לא מדי, בסדר יענו), או הקשר בין גרגיר לבקן על הרצפה ומבט שנשלח אל שואב האבק ומחשבות על כמה שהבית שלי לא נקי. איך האחד מפעיל את השני. מזין. מצית ומעביר הלאה. ולמה ואיך לכל השדים הגרגר הזה עוד פה, הרי בעטתי בו קלות – בלי משים, בלי שיראו, בלי לתת את הדעת – כשעברתי פה פעם קודם, לפני דקה. מדיטציה בהליכה בבית שלי זה מפגש חזיתי עם המון לכלוך והמון דברים שהבטחתי לעצמי פעם לעשות והמון המון המון נירוזות.

בהתחלה – כלומר כשהתחילה שיגרת הקורונה וכל הריטריטים שנרשמתי אליהם בוטלו – נורא התבאסתי. מאז שריטריטים הפכו לחופשות שלי, התגבשה אצלי תפיסה של יציאה לריטריט = יציאה להרפתקאה. נסיעה ברכבת אל מקום חדש. אויש דויטשה באן, למה את לא יכלה אף פעם לעשות את מה שסוכם מראש, לנסוע כמו שתוכנן. מקום חדש, מקום יפה, בטבע, אנשים זרים, אוכל שאחרים מכינים. יש צופר׳ים סמויים בריטריט. אז המחשבה על ריטריט בלי כל זה קוממה אותי. 

סביבה של ריטריט היא (גם) סביבה שמרגיעה את הפוש – הדחיפה, כמיהה, נטייה – של הנפש. בגלל המוגבלות שלה. החזרתיות שבה. השיגרה שבה. הלא מוכרות שבה. הכל חדש ולא מוכר ולא שלי. לא אני. כמות הגירויים יורדת. החפצים מסביב, הסידור החיצוני, השבילים בהם אני הולכת והכלי מטבח מהם אני אוכלת לא מעוררים בי כלום. הם לא שלי, לא אני. 

בבית שלי הכל שלי, הכל אני. גרגר האבק הזה משליך עלי. אומר עלי משהו. הכלים בכיור. העציצים. הספרים. הדבר הזה שתלוי על הקיר. כל מקום שהעין שלי נוחתת עליו נושא משמעות. מעורר מחשבה. הפוש עובד ועובד ועובד. לכאן ולכאן ולכאן. וגם, כיוון שהעולם כל כך מתכווץ, הדברים שיש גדלים, מתנפחים, תופסים יותר מקום בתודעה בעת המפגש. ביום הראשון, השני, בהתחלה של הריטריט, בזמן של מדיטציה בהליכה הרגשתי, שמעתי וחוויתי את הבית מדבר אלי ומדבר אלי ואני מדברת אליו ומדברת אליו. 

ואז פחות. ופחות. החזרתיות, השיגרה, הכוח שלהן להרגיע את התודעה, להרגיע את הפוש. היתרון והלמידה דרך החזרתיות. כל יום אני הולכת בבית שלי. וכל פעם כזאת הדברים קופצים לי פחות. הלכלוך, האבק, הכלים, העציצים, הם עדיין שם, אני רואה אותם. התגובה הרגשית היא אחרת, פחות מופעלת, יותר כזאת, אה, שוב אתם, לא, אני לא מגיבה, ואני בודקת, תוך כדי תנועה בודקת את התגובה שלי והיא כרגע תגובה של שעשוע, היד לא יוצאת מהכיס, המבט לא זז, מחשבה, חיוך, הצעד הבא.

מכונת כביסה, מדיטציה על מוות

ביום שישי בו נפתח הריטריט לא ישנתי טוב, לא נרדמתי. הייתי בהיי, בהתרגשות. החלטתי שזה לא משנה, זה לא ישנה לי את התוכניות, לילה אחד של שינה לא טובה או חוסר בשינה, קטן עלי, שמתי שעון (מעורר, כמו פעם) לשעה מקודמת (לא משנה מתי) והוא צילצל ואני קמתי מוקדם וצעדתי מטושטשת (אבל מנסה לשים לב) אל חדר האמבטיה ופתחתי את הדלת ופתחתי את האור וצעדתי פנימה והרגלים שלי, היחפות, שקעו ברטיבות. 

עמדתי על מחצלת האמבטיה שלי וניסיתי להבין מה קורה, למה כפות הרגלים שלי רטובות, מאיפה זה מגיע, מה עושים, מה עושים, וקשה לי לשחזר עכשיו את כל המהלכים של התודעה אבל די מהר הבנתי שזאת מכונת הכביסה, המקור של הרטיבות, ואולי זה בכלל מים מלוכלים? והתחלתי להזיז דברים, כלומר לפנות, להוציא מחדר האמבטיה את מה שאפשר ולמשוך את המכונה ולטלטל אותה ולזרוק מגבות על הרצפה שיספגו את המים ועוד מיני דברים כאלה ובמוח שלי סערה של מה עושים מה עושים מה עושים מה עושים ואז היה לי רגע של מגיוור, אבל אמיתי, וסגרתי את הברז שיוצא מהאמבטיה ומתחבר, בעזרת צינור, אל המכונה וייבשתי הכל והרגשתי את עצמי מלכת העולם. ואז יצאתי מחדר האמבטיה וצדעתי אל המחשב – לא עוד מלכת העולם, מתכווצת במפנים עם כל צעד – הלכתי בהכנעה אל שולחן העבודה, הרמתי את המכסה של המחשב, פתחתי אותו, נכנסתי אל פייסבוק (שהוא ה – omnipresent של ימינו, סוג של נוכחות אלוהית, תמיד שם, תמיד זמין) וחיפשתי פתרון. 

מצאתי אותו (את הפתרון האפשרי) בקבוצה של בנות בברלין. המלצה על מתקן מכונות. שלחתי לו הודעה. השארתי את המכשיר פתוח והלכתי אל הכרית, גאה בעצמי שבעת מצוקה כזאת אני עדיין מודעת והולכת ויושבת על הכרית. ואז הגיע תשובה, בליפ קטן. ועוד אחד. ועוד אחד. לא זמן לכבות את המכשיר עכשיו, לירז. זמן להתמודד. התכתבתי עם המתקן, הסברתי את האבחנה שלי לבעיה, שלחתי תמונות. הוא מצידו הסביר לי כמה זה ביש מזל, תקלות כאלה כרגע, בימי הקורונה. כדי לקנות צינור חלופי צריך להיכנס לחנות. כדי להיכנס לחנות צריך בדיקת קורונה. הוא כתב שהוא יחזור אלי. השארתי את המכשיר פתוח וחזרתי אל סדר היום של הריטריט. 

בצהריים קיבלתי הודעה שהוא מצא את הצינור בחנות שלא דרשה בדיקה. הוא בדרך. הוא הגיע. הוא תיקן את המכונה. זה הכל היה כל כך מהיר ויעיל ומופלא, אחרי הצהריים המשכתי בריטריט כאילו כלום, ובערב גיליתי שהתיקון לא עבד וחדר האמבטיה שלי שוב רטוב, יש נזילה, היא רק קטנה יותר. זה כבר שבת בערב. לא היה לי יותר כוח. סגרתי את הברז וסגרתי את המכשיר והחלטתי לחזור לזה בתחילת השבוע. 

הריטריט היה ריטריט סאטיפאטנה. הדרשה על ארבעת היסודות להנכחת תשומת-הלב. הסאטיפטנה מכילה כמה וכמה תירגולים שונים שנועדו לביסוס תשומת הלב (מיינדפולנס). בכל יום תירגלנו משהו אחר. ביום של התפרקות המכונה תירגלנו עם ״החלקים האנטומיים". ביום שבו התעלמתי מהבעיה תירגלנו עם "האלמנטים". ביום שבו שוב יצרתי קשר עם המתקן תירגלנו עם ״המוות״ (או הגוויה, או בתי הקברות, יש לזה שמות שונים, תכלס, עם המוות הצפוי שלנו). המתקן כתב לי שהוא יגיע, ישלח הודעה מוקדמת. החלטתי לחסוך לו את כל הסיפור של ״אני בריטריט בית והמכשירים שלי סגורים״ והסכמתי להכל, למה שהציע. ישבתי על הכרית והרהרתי במוות הצפוי שלי ובמכונת כביסה, הגוויה שלי, מכונת כביסה, אי אפשר לדעת מתי אמות, מכונת כביסה, כי כן, ככה זה היה, או היה יכול להיות, זה היה יכול להיות היום האחרון שלי בחיים ואני חשבתי על מכונת הכביסה. נשימה אחרונה, מכונת כביסה, אולי אמות היום, מכונת כביסה. המתקן לא הגיע באותו היום. הוא דחה. הגיע למחרת, ביום של הוודאנות (תחושות). 

גם ביום של הודאנות הבעיה במכונה לא נפתרה. מסתבר שזה בכלל בעייה בברז, לא בצינור, והמתקן נוסע עכשיו, ממש עוד כמה שעות, ליומיים, לבלות בכפר ליד האגם אצל האחות של האקסית שלו. סגרתי את הברז, סגרתי את המכשירים, נפרדתי מהמכונה בליבי והמשכתי בריטריט. התיקון הסופי של המכונה, זה שמחזיק עד עכשיו, הגיע אחרי שהריטריט הסתיים. 

זמן הוא שפע. זמן, יש בשפע

הבחנתי: מחשבות תופסות זמן. ממלאות לי את היום. מחשבה אחת – אקראית, צצה, תופסת מקום בתודעה, חולפת – מדליקה מחשבה נוספת (אם אני לא מתערבת בעניין). המצב של התודעה, עכשיו, ברגע זה, מייצר, מעצב ומשפיע על מצב התודעה ברגע הנוכחי שהגיע אחריו. 

נניח קראתי משהו עם הקפה של הבוקר, אפילו משהו בהקשר של הריטריט, קראתי הודעה בפורום של הריטריט, החוויות של מישהו אחר, ואז עזבתי את הפורום והמחשב והלכתי לכרית והמחשבה הזאת הלכה איתי ואני לא ידעתי, שהיא איתי, לא חשבתי או הרגשתי או עשיתי משהו כדי שהיא תלך איתי והנה היא פתאום שם, בזמן שאני על הכרית, המחשבה הזאת, שהיא לא שלי, לא החוויה שלי, לא אני, בתודעה שלי בזמן שהגוף על הכרית. 

אם הכנסתי משהו פנימה, לא משנה מה, כל דבר, אני מגדילה את הסיכוי שלו לצוץ שוב, מתי שבא לו. אם לא הייתי קוראת את ההודעה של ג׳רי בפורום (המון ספקות יש לג׳רי, אללי, שתמצא את הדרך ג׳רי), לא היה שום סיכוי שהיא תלך איתי לכרית ותופיע פתאום שוב. זה ככה פשוט. 

או זה: לאכול בלי לעשות שום דבר נוסף. רק לאכול. לא מחשב. לא שיחה. לא מסך. לא קריאה. רק לאכול. או לשתות את הקפה של הבוקר, ורק לשתות את הקפה של הבוקר. בלי שום עשייה נוספת. וכמה פעמים נוכחתי בזה וכמה פעמים התפעלתי מזה וכמה פעמים שכחתי ליישם את זה, שכחתי מזה, זה נשכח ממני. יותר טוב בלי. יותר טוב לי בלי. לאכול בלי לעשות שום דבר נוסף, התחושה של הגוף, התנוחה שלו טובה יותר, ההרגשה בתוכו מרווחת יותר, נטולת כיווץ. 

כתיבה, מדיטציה, חיים

יש הרבה דרכים לכתוב. לפעמים נדמה לי – כמו בזמן הכתיבה המתמשך של הטקסט הזה – שאני כותבת עם הגב אל הטקסט, כלומר, אני כותבת ומחביאה מעצמי בו זמנית, כותבת ומחביאה, כדי שעצמי לא יעצור את הכתיבה בגלל רגש כזה או אחר. עכשיו אני לא רוצה לכתוב ככה. זה כמו בריטריט. אני לא רוצה להתחבא מעצמי בתוך הבית שלי. וגם בשום מקום אחר. אין בזה טעם. אז אני קוראת ויודעת שזה לא מתאר ,לא מגיע, לא משקף, ועדיין אני רוצה לכתוב, הרצון קיים. 

אז זה: יותר טוב פחות. יותר טוב לי פחות. פחות גירויים. פחות אפשרויות. פחות חפצים. פחות מחשבות בראש. פחות מהכל = יותר שקט. יותר מקום. יותר אוויר. יותר זמן. יותר שלווה. יותר נעים. 

---

ואם הגעתם עד כאן: אני מתרגלת מיינדפולנס ומדיטציה הרבה שנים. אני מורה מוסמכת ובעלת תעודה למיינדפולנס ואני מאוד רוצה לתרגל ביחד וללמד לתרגל. מיינדפולנס לסקרנים.  בפרטי, ליחידים או לקבוצות. בזום או בטלפון. נמצא את הדרך. אם זה מדבר אליך  צרו/צרי קשר.