ריצה
לילה אחד הייתי מחוץ לדירה המסובלטת שלי – רחוב שקט, מרכז תל אביב, שעה אחת וחצי בלילה – לא משנה למה. הסתובבתי על המדרכה, הלוך וחזור, הלוך וחזור. באמת לא משנה למה. מולי עברה בריצה אישה. היא נראתה לי כבת 60 פלוס, שער כסוף אסוף באופן פרוע, לא מסודר, שמוט, מכנסי טרנינג אפורים צמודים, סוודר צמוד וקצר, קו הבטן חשוף, נעלי ספורט. והיא רצה. הו, היא רצה. היא הלכה כמה צעדים על המדרכה השנייה ברחוב ואז, פוף, עברה לריצה, אבל ריצה אמיתית, מאומצת, כמו ספרינט. היא רצה חלק מהרחוב ונעצרה, הסתובבה, הלכה כמה צעדים בצד השני ופוף, התחילה לרוץ שוב. ככה הלוך וחזור, ארבע פעמים, ואני עומדת ברחוב ומסתכלת עליה והמוח שלי מנסה להבין ולפרש ולספר לי מה אני רואה, והוא, המוח שלי, לא רקח אפילו סיפור אחד לא עצוב על התמונה הזאת.
למחרת, שעות הצהריים, אותו מקום. אני על המדרכה, היא עוברת מולי. לבושה בגינס, חולצה לבנה מכופתרת, ג׳קט עור שחור, תיק צד נאה, השער אסוף, הפנים מאופרות. אשה יפה, מתוקתקת, בדרך לאנשהו בעיר הגדולה.
התור במאפייית לחמים
הו, התור במאפיית לחמים. תור נושם, חי, רוטט, מתפתל. לא תור אחד, שני תורים. תור אחד לדברים מהירים, תור אחד לדברים אחרים. אנשים עומדים בתור. אבל הם לא עומדים. כלומר, הם עומדים בתור, יש תור ואנשים עומדים בו, אבל הוא זז, התור, משתנה, מתפרק, מתארגן שוב, והאנשים שעמודים בתור הם גם עומדים וגם עושים עוד מלא מלא מלא דברים אחרים.
זה לא שיש לי בעיה עם תורים. אני חיה בגרמניה. יש לי ידיד שאומר שהגרמנים אוהבים תורים. זה מרגיע אותם. אני לא יודעת אם הם אוהבים, אבל הם בהחלט עומדים בתור. אחד אחרי השני. פעם נכנסתי למאפייה הקרובה אל ביתי בברלין – זה היה בשנה הראשונה שלי, הכל זהר בעיני, הכל היה חדש וטרי והשאיר רושם אדיר בזיכרון – וראיתי 4 אנשים עומדים בתור. זה הדהים אותי. רק בן אדם אחד עמד מול הדלפק. שלושה אנשים אחרים עמדו מאחוריו, מסודרים, אחד אחרי השני. בתור. 4 אנשים עומדים בתור!
מאז התרגלתי. עומדים בתור. לא סיפור. שום דבר דרמטי. תורים הם מקומות שקטים, בהם אנשים עומדים אחד ליד השני מכונסים בעצמם, דוממים. זמן טוב לבדוק מה קורה עם עצמי, איך הגוף, הנשימה, המחשבות. תורי! שתי לחמניות ביטא, דנקה דיר וצ׳וסי. לא סיפור.
האנשים שעומדים בתור במאפיית לחמים עושים כל כך הרבה יותר מאשר רק לעמוד! בתור האנושי במאפיית לחמים כולם מדברים בטלפון. לא אחד או שניים. כולם. מדברים, ביחד, בקול רם, עם מישהו שלא נמצא שם, איתם, בתור. מדברים בטלפון תוך כדי איסוף דברים. מדברים בטלפון תוך כדי התקדמות בתור. מדברים בטלפון תוך כדי שיחה עם המוכר ומדברים בטלפון בזמן שמוצאים את כרטיס האשראי ומדברים בטלפון בזמן שמכניסים את הדברים אל התיק ואורזים ומתארגנים לצאת. כל הזמן מדברים בטלפון, כל התור מדבר. חוץ מזה אוספים דברים, כל הזמן. עומדים בתור, מדברים בנייד ואוספים דברים, בגט מכאן, חלה משם, פס ריקוטה ממתקן אחר, לחנייה טרייה ממגש שאחד מהעובדים הרגע הביא. מוכרים או עובדים אחרים של מאפיית לחמים חוצים את התור מדי פעם, דוחפים עגלה עם מוצרים טריים, מישהו אוסף משהו, מישהי אחרת שואלת משהו, מבקשת משהו, המוכרים ומוכרות עוזרים, התור מתפצל כדי לעשות מקום לפעילות החדשה, אויש יצאו קוראסונים טריים, רגע, רגע,אני רוצה אחד! האשה שעמדה לפני הפכה לארבעה אנשים, שלושה הצטרפו אליה מאיפשהו, מישהו מבקש שישמרו לו משהו, אחר מזמין לעוד חצי שעה, תשמרו את השקית שלי, הוא עוד יחזור, אין לזה סוף. כל מי שעומד בתור בלחמים עושה עוד כמה דברים במקביל. לעמוד בתור בלחמים זה מולטי טסקינג! לעמוד בתור בגרמניה זה כל כך יותר פשוט. עומדים בתור וזהו זה. רק עומדים.
כאן זה ארץ ישראל
יום אחד נסעתי במונית שרות קו 16 מכיוון התחנה המרכזית אל תוך העיר, דרך אלנבי צפונה. המונית היתה מלאה כשעליתי. הנהג דיבר עם אשה שישבה ממש מאחוריו, היא העבירה לו כסף והוא שאל אותה אם אין לה כרטיס רב קו כי הוא יכול לחייב אותה דרך הכרטיס כי עכשיו יש לו את המכשיר על המונית שרות. הבחורה שישבה לפני אמרה לנהג שאיזה נפלא זה, שעכשיו הוא יכול לגבות גם דרך הכרטיס, שזה בטח מוסיף לו לקוחות, עבודה והוא ענה לה ותוך כדי שהוא עונה לה היא הסתובבה אליה ואמרה לי שאני יכלה לשלם עם הכרטיס. או אם מזומן. איך שיותר נוח לי. היא אמרה שהיא מכירה את הנהג הזה והוא המעולה שבנהגים וזאת, כלומר אפשרויות התשלום, גם הוכחה לזה. בין לבין היא והנהג דיברו על המצב של מוניות השרות בעיר. הנהג טען שהמצב לא טוב. היא אמרה לו שלא ידאג ואי אפשר בלעדיהם. העיר לא יכלה בלעדיכם, היא אמרה לו והוא אמר שהוא לא יודע, הוא לא בטוח, עכשיו שיש באבל ואוטובוסים ומוניות ואובר וכל זה, הוא לא יודע מה יהיה הגורל של מוניות השרות והיא שאלה אותו אם ניסה להיות נהג אובר והם דיברו גם על זה והכל תוך כדי התקדמות איטית בכביש, עצירות, אני מנסה לשלם, הכרטיס שלי לא זוהה במכשיר, גם של האשה שישבה מאחוריו, הנהג ניער את המכשיר, הבחורה שישבה לפני אמרה לו שיזהר, ושינסה שנית, אולי זאת תקלה זמנית והוא באמת ניסה שנית והכרטיס של האשה השנייה עבר אבל שלי לא אז העברתי לו את הכסף במזומן, מטבעות, דרך האשה שישבה לפני, והאיש שישב בכסא השלישי מאחורי הנהג בצד השני שלי אמר לי שלא לדאוג, אני יכלה ללכת לכאן או לכאן והם יבדקו את הכרטיס שלי ויתקנו אותו ויחלצו את הכסף שלי ממנו אבל לא שמעתי אותו טוב, כל הזמן המונית שרות רחשה, פחשה ודחשה מדיבורים, לא הבנתי לאן אני צריכה ללכת ושאלתי שוב וכולם ענו לי ביחד והמשיכו לדבר משם, הלאה, אף אחד לא הפסיק לדבר, לא הנהג, לא האשה שישבה לפני, לא האיש עם הכיפה שניסה לעזור לי, אין מספיק מוניות שרות בעיר, יש יותר מדי, צריך להעיף את אובר, למה בעוצר נותנים לדן לנסוע, ומה יהיה כשאשר תהייה הרכבת הקלה, איזה משמעות יש לרכבת הקלה עבור הנהג של המונית שרות, הוא פחד שזה יבטל את הצורך בו, הנוסעת בכסא לפני הבטיחה לו שאין מצב, ואז עברנו ליד אתר הבנייה של יהודה הלוי והאיש שניסה לעזור לי שאל מה בונים כאן ואני והאשה בכסא לפני והנהג ענינו לו שכאן בונים את הרכבת הקלה והוא שאל בקול גדול למה רכבת? מי צריך רכבת? אז אני והבחורה שישבה לפני ואולי עוד משיהו אמרנו לו, כל אחד במילים שלו, שתל אביב צריכה רכבת והוא שאל למה? למה? ואני אמרתי לו שבגלל הזיהום, הזיהום, והוא אמר אבל יש לנו מסכות והצביע על המסכה של עצמו ועל המסכות שלנו ועכשיו כל המונית שרות, כל מי שישב שם, היה מעורבב בשיחה הזאת, האשה שישבה לפני אמרה לי שהרכבת היא לא בגלל הזיהום, הנהג אמר שהוא לא יודע מה יהיה איתו אחרי הרכבת אבל מבין שצריך אותה בגלל הפקקים, האיש שניסה לעזור לי אמר איזה פקקים? איזה פקקים? והצביע החוצה ובאמת לא היו פקקים וכולנו ברכב צעקנו שכרגע יש קורונה לא פקקים אבל הפקקים, והזיהום, וחייבים רכבת ואז צעק, אבל ממש, בקול שהיה יותר גדול מכל שאר הקולות שלנו ביחד: כאן זאת ארץ ישראל! האוויר נקי, האדמה טובה. לא צריך כלום.
ואם הגעתם עד כאן: אני מתרגלת מיינדפולנס ומדיטציה הרבה שנים. אני מורה מוסמכת ובעלת תעודה למיינדפולנס ואני מאוד רוצה ללמד. מיינדפולנס לסקרנים. בפרטי, ליחידים או לקבוצות. בזום או בטלפון. נמצא את הדרך. אם זה מדבר אליך צרו/צרי קשר.
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, צעדים קטנים 
להשאיר תגובה