בין שלל הרשימות שאני מנהלת – או רשימות שמנהלות אותי, או שהן מתנהלות במקביל אלי – ואני מתכוונת גם לרשימות פיזיות, רשימות שבאמת קיימות במרחב הוירטואלי, ורשימות שקיימות במרחב התודעתי שלי, רשימות שאין להן ייצוג ויזואלי – יש את רשימת ה״ספרים או קריאה לימים קשים״. ובימים קשים אני מתכוונת לימים בהם האמון שלי באנושות, בבני האדם, יגרד ומגרד את הרצפה מלמטה. קצת כמו בתקופה האחרונה.
ואם זאת ובלי קשר, האופן בו אני בוחרת מה לקרוא גם הוא בפני עצמו הוא שרשור סיפורי, דבר שמוביל אל דבר, מחשבה אל מחשבה, הבזק של משהו שמייצר תנועה.
מה שהניע את תנועת הקריאה הנוכחית שלי היה טקסט שכתבה קרן שפי והגיע אל תיבת הג׳ימייל שלי: ״מפתחות באוויר״ שהוא תירגום של סיפור קצר של אורסולה לה גווין, סופרת שתופסת כמה שורות ברשימת ה״ספרים או קריאה לימים קשים״ שלי. דרך הטקסט הזה הגעתי אל עוד שני מאמרים ששפי כתבה על אורסולה לה גווין, והתעורר בי געגוע שהוציא אותי למסע משלי לבחור מה שלה לקרוא. כי תודה לבריאה הגדולה, אורסולה לה גווין – אותה אני מכנה ביני לביני המלכה האם – כתבה הרבה הרבה ואני עוד לא קראתי הכל הכל. המסע והחקירה שלי הביאו אותי אל ספר שהוא אנתולוגיה של נובלות שכתבה לה-ג׳ווין, שנקרא "The Found and the Lost" ומאגד בתוכו את כל הנובלות שהיא כתבה. לא ידוע לי שהוא תורגם לעברית, אני מניחה (אבל לא יודעת, לא בדקתי) שלפחות חלק מהנובלות שבו כן תורגמו.
בספר יש 13 נובלות, חלקן עצמיות, חלק קשורות אחת לשניה והן חלק מעולם רחב יותר שלה-ג׳ווין יצרה ומתארת. ארבע מתוך הנובלות מתרחשבות באותם שני עולמות מומצאים והדמויות שבהן יוצאות ונכנסות לאורך הנובלות השונות, והן קובצו בעבר ביחד בספר שנקרא "Four Ways to Forgiveness" ואני כותבת את הפרט הזה הספציפי בייחוד בשביל שאוכל להכניס את שם הספר הנפלא הזה, 4 דרכים לסליחה או מחילה. בכל מקרה, זה מה שאני עושה בתקופה האחרונה, קוראת בספר הנובלות של אורסולה לה ג׳ווין, מחזירה לעצמי את האמון בבני אדם.
הספרות של לה-ג׳ווין בספר הזה היא ספרות של מרחבים. מרחבים פתוחים, מרחבים פרועים. מרחבים של זמן ומקום. זמנים אחרים, מקומות שונים. בני אדם פחות או יותר או דבר. הנובלות הן דיווחים מהחזית. דיווחים לפעמים בצורה של יומן, לפעמים תיעוד, לפעמים תחקיר. יומן, תיעוד, תחקיר של עולמות לא קיימים, מציאות מומצאת. יומן, תיעוד, תחקיר של דברים שטרם קרו, שאולי לא יקרו אף פעם, שקורים כל הזמן אבל בשמות ופנים ומקומות אחרים.
הדמויות* בנובלות האלו חיות בתקופה של שינויים היסטוריים, בתוך המהלך שלהם. העולם סביבן מתרחב או מתכווץ, עולמו הפנימי מתרחב או מתכווץ, האפשרויות שלהן מתרבות או מתמעטות, נוסף להן משהו או נגרע מהן.
והן יוצאות למסעות, הדמויות בנובלות האלו. הן יוצאות למסעות כי הן רוצות או שהן יוצאות למסעות כי אין להן ברירה. מסעות מתוך בחירה או מסעות מתוך בריחה. מסעות מהן הן יחזרו ומסעות מהן הן לא יחזרו. Havzhiva, הגיבור של הנובלה A Man of the People יוצא למסע ממנו הוא יודע שלעולם לא יחזור. Rakam מהנובלה A Woman's Liberation בורחת, מצטרפת לנסיעה ממנה היא יודעת שלא תחזור. והגיבור בנובלה Another Story or a Fisherman of the Inland Sea עוזב את העולם שלו כדי לפתח כלים למסעות עוד יותר ארוכים ואז לוותר על הכל ולחזור אל העולם אותו עזב.
בכל הנובלות יש טרנספורמציה, אפילו מטמורפוזה. של הגיבור המספר ושל הסיטואציה, של הפוליטיקה הפנימית והחיצונית של עולמו. החיים של הגיבורים משתנים בטווח הנובלה. ההבנה שלהם, הבנה שלהם את עצמם ואת העולם שסובב אותם משתנה. עולמם הפנימי ועולמם החיצוני משתנה. וכל הנובלות, בדרכן, חוקרות את היחסים האלה בין החיצוני והפנימי ואיך ההשתנות של התנאים החיצוניים משנים את העולם הפנימי, כמו גם את החוויה של להיות בעולם.
ובתוך כל ההשתנות הזאת יש גם חוט מקשר וזה בדיוק זה, החוט המקשר הוא השינוי, השתנות, התנועה האין סופית פנימה והחוצה. הגלים בים. הדברים החיצוניים, הפוליטיים, ״המצב״, משתנה (וזה איטי וזה כואב וזה תהליך וזה נמשך וזה קורה). והשינויים החיצוניים משפיעים ומתרחשים במקביל או בהשפעה של השינויים הפנימיים, של ההשתנות של הגיבורים. כי האדם תבנית נוף וכו׳, והנוף גמיש.
הספרות של לה-ג׳ווין בספר הזה היא ספרות של מרחבים. מרחבים פתוחים, מרחבים פרועים. או, ואני אדייק: המפגש בין הכתיבה שלה, בין הנבולות האלה, והקריאה שלי, מייצרים אצלי בפנים תחושה של מרחבים פתוחים. של רווחה. הלב מתרחב והתודעה מתרחבת ויש לי תחושה של יש מקום. של ההפך מדחיסות. של אוויר.
אוויר! אוויר! אוויר! אוויר מתוק, רך, מחבק ומקיף כל, אוויר שמחזיק את החיים בעדינות רחומה.
זאת ספרות של אפשרויות בלתי מוגבלות.
המרחבים האלה, הפנימיים, המרווחות הזאת משחררת את הדברים – הדאגות, הלחצים, התקיעויות, הלא רוצה – ויש להן מקום להיות, מרחב לשהות בו, הן לא תופסות אל כל המקום יותר. ההתרחבות הפנימית גם מקטינה את כל השאר, וגם מייצרת לו מקום, מאפשרת לו להיות. וזה נפלא, והרי זה נפלא כל כך, שספרות וקריאה יכלה לייצר בי תחושות כאלה.
באחד הסיפורים הפלאיים בקובץ, בנובלה בשם Buffalo Gals, Won't You Come Out Tonight מסופר על ילדה שהלכה לאיבוד במדבר (נפלה ממטוס) ונאספה על ידי זאב ערבות (Coyote) וחייתה איתו לזמן מה. לקראת סוף הנובלה אחת החיות רוצה להחזיר אותה, את הילדה, אל חברת בני האדם. היא מסבירה לה מה קרה לה, מה התרחש. היא אומרת לה: you got outside your people time, into our place (את יצאת מהזמן של האנשים אל המקום שלנו, בתרגום שלי) וזה מה שאני חושבת שספרות יכלה לעשות לנו, להוציא אותנו לזמן מה מהזמן שלנו ולהכניס אותנו לזמן אחר.
*אני מכלילה, ברור שאני מכלילה. אני גם מפשטת
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, צעדים קטנים 
להשאיר תגובה