לירז אקסלרד – הולכת בדרך, צעדים קטנים

אני זוכרת במעומעם את הפעם הראשונה שקראתי בפרימו לוי. אני זוכרת יותר את האווירה שהייתי בה מאשר את הפרטים. אני חושבת שזה היה בספר ״הזהו אדם״ אבל אולי זה היה ב״טבלה המחזורית״ או שזה היה ״השוקעים והניצולים״. היה חם. השמש חיממה את האוויר והאוויר הקיף אותי ואני זוכרת את התחושה הפיזית של להיות  מוקפת מוחזקת באוויר חם, מלטף, מנחם, בזמן שהראש חושב על פרימו לוי, על מה שכתב, על מי שהיה. קראתי אותו בפעם הראשונה בתל אביב, ליד שנקין, במקביל ללימודי ספרות והיסטוריה באוניברסיטה, בשנים שלא העלתי בדעתי, שלא יכולתי לעלות בדעתי, שיום אחד אני אחייה בגרמניה, שיום אחד אני אחייה בין גרמנים, שיום אחד אני אבחר לחיות בין גרמנים. 

לאחרונה קראתי פרימו לוי שוב. בתנאים אחרים מאוד, בתוך תפאורה פנימית וחיצונית אחרת, קראתי ברצף את ״לילית וסיפורים אחרים״ ואת ״אושוויץ, עיר שלווה״. הסיפורים בחלק הראשון של ״לילית״ הם סיפורי שואה, וגם חלק מהסיפורים ב״אושוויץ, עיר שלווה״ הם סיפורי שואה. בחלק מהסיפורים לוי חוזר אל דמויות שהופיע בספרים קודמים שלו. חלקם הם גרסא חדשה של סיפורים שהופיעו במקום אחר, כלומר גרסא חדשה של סיפורים שכבר קראתי. חלק מהסיפורים היו חדשים עבורי. הרבה הרגשתי את עצמי – האני הקוראת את פרימו לוי בזמן הזה, במקום הזה, מהתודעה הזאת – כחדשה עבורי. 

כשלוי מתאר את הר דוקטור מילר בסיפור ״ונדיום״ (מתוך ״אושוויץ, עיר שלווה״) איך עשרים שנה אחרי הלאגר (המקום בו עבד) באושוויץ הוא, לוי, מנחש, חושד, מגלה, שדוקטור מילר, הגרמני איתו הוא מתכתב בעבודה, הוא אותו הר מילר שהיה סוג של בוס שלו במפעל באושוויץ, והוא חושד בזה או מקשר בין מילר של אז למילר הנוכחי בגלל שיבוש לשוני שהופיע במכתב ושלוי זוכרת מהר מילר של אז, אזרח שהיה מופיע בלאגר בתדירות גבוהה. אז לוי כותב לו, בנוסף למכתב בעינייני עבודה, גם מכתב פרטי ומצרף את הספר ״הזהו אדם?״ ושואל אותו אם הוא זה הוא ואם הוא זוכר 3 אנשים מהמעבדה ההיא בלאגר באושוויץ ומספר לו שהוא, לוי, אחד מהם. 

אני קוראת את זה ומרגישה כיווץ קל בגוף, ואני יודעת שזה לא בשביל לוי, הכיווץ הזה, זה בשבילי, בגלל הגרמני, זה כיווץ שבא בי עם מעין תפילה שדוקטור מילר לא יצא חרא גמור, כלומר ברור שהוא כן, חרא גמור, אבל שגם לא, שעשרים שנים אחרי יצליח לתפוס את הרגע ולא לצאת חרא גמור, ובאמת, דוקטור מילר מנסה, איכשהו, למצוא אצל לוי משהו, מחילה, סליחה, לסדר משהו, וזה כל כך אנושי וכל כך מחורבן, מהרגעים האלה שלהיות אנושי זה פשוט דפוק, שיותר קל היה לשנוא את דוקטור מילר וזהו, אבל זה לא מה שאני מרגישה, אני מרגישה את האמביוולנטיות שלי, אני קצת מתחננת אצל לוי בשבילו. 

אני קוראת בפרימו לוי וחושבת על יהודים. על אנשים יהודים ומה זה אומר. מה זה אומר לי. אני לא זוכרת אם בפעם הראשונה שקראתי פרימו לוי חשבתי על יהודים. חשבתי על השואה, ברור, אבל יהודים? נדמה לי ש״יהודים״ זה משהו שהתחלתי לחשוב עליו רק אחרי שיצאתי מישראל, רק אחרי שהגעתי אל גרמניה. בישראל הייתי ישראלית. היהדות שלי היתה ממילאית, לא משהו שעסקתי בו. כאן אני מרגישה משקל לדבר הזה, לקונספט הזה, יהודי. אני מודעת אליו. ולאחרונה, בין האירועים בישראל (מדמוקרטיה יהודית ראשונה לדיקטטורה יהודית ראשונה, הפיכה, הפגנות, הפגזות על עזה, הרג ילדים) והקריאה בלוי, אני חושבת על זה, על יהודים. מה זה אומר בכלל? כלומר, מה זה אומר לי? מה יהודי בי? מה הופך אותי ליהודיה? היד שלי יהודית? כפות הרגלים? איפה זה נמצא, הדבר הזה, היהדות? איפה זה נמצא בי?

סיפורי השואה של פרימו לוי הם סיפורים יהודים. זה מובן מאליו. הם על יהודים. השואה היא של היהודים. שואת יהודי אירופה. אבל זה לא נכון. זה לא רק לא מובן מאליו, זה פשוט לא נכון. לא רק יהודים נרצחו בשואה. פרימו לוי כותב על אנשים שפגש בלאגר, באושוויץ, לא כולם היו יהודים. בסיפור ״הצועני״ הוא מספר על אינטראקציה שהיתה לו עם צועני בלאגר באושוויץ, לדוגמא, ובסיפור ״שיבתנו של לורצנו״ והוא כותב על לורנצו, דמות שכבר הופיע ב״הזהו אדם״, איטלקי לא יהודי שעזר לו באושוויץ: ״לורנצו הדהים אותי ואל אלברטו. באקלים האלים והנבזי של אושוויץ היה אדם העוזר לאחרים מתוך אלטוראיזם טהור אדם לא מובן, מוזר, כמו מושיע שיורד משמיים״ לוי כותב על לורנצו שהעביר לו אוכל ולא ביקש שום תמורה. לוי מחפש ומוצא אותו אחרי המלחמה. לורצנו לא מסתדר, לא מוצא לעצמו מקום. לוי מנסה לעזור לו, בכסף, בעבודה. הוא מראיין אותו: ״הוא שתה אך היה צלול. לא היה איש מאמין, לא הכיר היטב את הברית החדשה, אבל סיפר לי דבר שלא שיערתי באושוויץ. הוא עזר שם לא רק לי. היו לו בני חסות אחרים, איטלקים ולא איטקלים, אבל נראה לו נכון לא לספר לי עליהם: באנו לעולם כדי לעשות טוב, לא כדי להתגאות בכך״, הוא כותב מצטט את לורצנו. 

לוי כותב על הדרמה הגדולה של חיים ומוות בפשטות, כאילו זה נורמאלי, ברוח לא נסערת, במילים לא גבוהות, בבהירות, בלי מטאפורות כמעט, בלי צלצולים. שום תופים לא מתופפים ברקע, אין צלילים של כינורות. אין פאתוס. יש בני אדם. אנשים. אנושיות. הדבר החמקמק הזה, אנושיות. של הדמויות המסופרות. של פרימו לוי, המספר. לוי כותב בלי כעס, בלי טינה, בלי הטחה, הוא מספר מה היה. 

פרימו לוי היה שם, והוא זוכר את דוקטור מילר, הוא זוכר 3 מפגשים עם דוקטור מילר. במפגש הראשון דיברו על עבודה. במפגש השני ״שאל אותי למה יש לי זיפי זקן ארוכים כל כך״ וקיבל תשובה שמגלחים אותם רק פעם בשבוע. ״בפעם השלישית נתן לי פתק, מתוקתק בקפידה במכונת כתיבה, שאישר שיגחלו אותי גם בימי חמישי, ולקבל באפסנאות זוג נעלי עור, וגם שאל אותי, בפנותו עלי בצורת הנימוס, ״למה הוא נראה מוטרד כל כך״ אני, שבאותו זמן חשבתי בגרמנית, סיכמתי ביני לביני: Der mann hat keine Ahnung, לאיש אין שום מושג״. 

אני קוראת את פרימו לוי וחושבת על בני אדם. אבל גם, אני קוראת את פרימו לוי וחושבת על בני אדם יהודים. על מה זה אומר, להיות בת אדם יהודייה? איפה זה נמצא, היהדות, בבן אדם? ומי אלו, בני אדם יהודים, אלו שמפגינים כרגע, או אלו שמפציצים כרגע, או אלו שמדכאים כרגע, או אלו שצוהלים כרגע?

רוב הזמן אני לא יודעת מה היא היהדות בשבילי, מה היא היהדות שלי. עם היא בפנים או בחוץ. ברגל או בשיער או בתודעה. חלק ממני או השלם שהוא אני או מה. ״היהדות זה משהו שהם רואים בנו״ אמרה לי חברת ילדות שעזבה את ישראל לפני המון המון שנים. וממכר בברלין שמעתי את המשפט (בערך ככה, מזיכרון) ״בית יכול להיות מקום שיש לך בו הסכמה על ערכים״ או לפחות, הייתי אני אומרת, שאין לך איתו קונפליקטים ערכיים. בסיפורים של לוי אני מוצאת יהודים שאני מוכנה להזדהות איתם, בדמויות עליהם הוא כותב, ומעל לכל בו עצמו, הכותב, המספר. 

פרימו לוי מספר סיפורים מופלאים, מטורפים ומשונים, סיפורים בלתי אפשריים ובלתי סבירים לחלוטין, סיפורים שהיו באמת, על אנשים שהיו אז, שפגש, שדיבר, שראה, שידע. כמו למשל יואל, יהודי גרמני, בן של רב, בסיפור ״עייף מהעמדת פנים״ . לוי מספר שכאשר ״מתחיל ב 1933 להשתרע צלו השחור של היטלר״ בוחר הרב (אבא של יואל) להגיב על ״האווירה החדשה באופן מאלף במיוחד, במובן הזה שהוא מלמד ענייני יסוד על גרמניה של אז והיום. הרב לימד את בנו שחוזה ורסאי הוא המעשה הכי אסוני בהיסטוריה של העולם אחרי החטא הקדמון וחורבן המקדש מידיו של טיטוס, ואף על פי כן אסור ליהודים גרמנים להתנגד לעוול הזה באלימות: ״עדיף לשאת עוול מאשר לעשות עוול״. יואל בורח, מתחבא. ההורים מגורשים. יואל מעביר את כל המלחמה באירופה הכבושה, מתחזה, פעם לגרמני, פעם לפולני, למי שכרגע אינו נרדף. הוא חוצה את כל אירופה עד שבמארס 44 ברומניה הוא עולה על אוניה טורקית שמביאה אותו אל ״ארץ האבות״, כאן השלטון הבריטי לא מאמין לסיפור שלו, שהוא באמת לא יאמן, והוא נשלח לכלא בחשד לריגול. ״אותו יואל קינג שחצה את כל אירופה הנאצית החמושה מבלי שהגסטפו הפיל אפילו שערה מראשו״. בסוף יואל התחתן והתיישב בהולנד: ״הוא אוהב ומעריץ את ההולנדים, שהם עקשנים ואוהבי שלום כמוהו״ כותב לוי, והוא עייף מהעמדות פנים והתחפשויות. 

או בסיפור ״החזן והאסיר הוותיק״ שמספר על אוטו, גרמני שהיה הקאפו החדש של הצריף, אסיר פוליטי וותיק, מספר 14 בהיסטוריה של אושוויץ, מה שאומר הרבה שנים שם, הרבה שנים קאפו. לוי מספר על מה שקרה בערב יום כיפור: ״הסתדרנו בשורה כדי לקבל את המרק, כמו בכל ערב. לפני עמד עזרא, שען במקצועו, חזן בשבתות בכפר ליטאי נידח. מגלות לגלות, בדרכים שאיני יודע לתאר, הגיע לאיטליה, ובאיטליה נלכד…הוא דיבר רק לעתים נדירות, ומעולם לא הרים קול. כשהתייצב מול אוטו, לא הושיט את המסטינג, ובמקום זה אמר לו: ״אדוני הקאפו, היום בשבילנו הוא יום הכפרה, ואני לא יכול לאכול את המרק. בכל הכבוד הראוי אני מבקש ממך לשמור לי אותו למחר בערב״. לוי כותב שהסנטר של אוטו צנח ופיו נשאר פתוח. זה מעולם לא קרה לו. שמישהו לא יקח אוכל? הוא ביקש לדבר עם עזרא בשיחה פרטית, רק שניהם לבד. 

בשיחה אוטו שואל את עזרא מה קורה, האם הוא פחות רעב היום? מה פתאום פחות רעב, עונה לו עזרא: ״ביום כיפור עליו להינזר גם מעבודה, אבל הוא יודע שאם ינהג כך, ידווחו עליו והוא יוצא להורג, לכן יעבוד, כי הלאגר מאפשר להפר כמעט את כל המצוות והאיסורים בכלל פיקוח נפש, נפשו שלו ונפשו של זולתו, ובכל זאת בכוונתו לקיים את מצוות הצום, מהערב הזה עד לערב הבא, משום שאינו בטוח שזה יסכן את חייו״, אז אוטו שואל אותו על מה יש לו לכפר ועזרא עונה: ״החרטה והצום אינם שאלה פרטית בלבד, סביר להניח שהם מסייעים להשיג מאלוהים מחילה גם על חטאים של אחרים״ לוי מספר שבתגובה לזה אוטו ״נקרע בין התדהמה, הצחוק ורגש אחר, שעדיין לא היה יכול לכנות אותו בשם״. השיחה ביניהם נמשכת, עזרא מספר לאוטו על יונה הנביא ואוטו קוטע אותו: ״מה אתה רוצה לומר לי עם הסיפור הזה שלך? שאתה צם גם בשבילי? ובשביל כולם, אפילו בשביל…בשבילנו? או שגם אני צריך לצום?״ 

עזרה השיב כי הוא, בניגוד ליונה, אינו נביא, הוא רק חזן כפרי, אבל הוא שב ומבקש מהאדון הקאפו של הצריף את הטובה הזאת, שישמור לו את מנת המרק שלו למחר בערב, וככה גם את מנת הלחם של מחר בבוקר״ וזה ממשיך, השיחה הזאת בין עזרא לאוטו בלאגר באושוויץ ביום כיפור עד שאוטו מסכים תוך שהוא ממלמל כמה פעמים את המלה היידית משוגע, ולוי מסכם: ״אבל עזרא לא היה בדיוק משוגע. הוא היה יורש של מסורת עתיקה, מיוסרת ומוזרה, שעיקרה הוא תיעוב הרוע ו״עשיית סייג לתורה״, כך שהרוע לא יסתנן מבעד לחרכי הסייג ויטביע את התורה״. 

אני קוראת וברקע הפגנות והפצצות וילדים מתים ויהדות מעל לכל וכולנו אחים יהודים צורחים ביחד שאנחנו ואנחנו ואנחנו ואנחנו. בא לי לבכות. 

בכל מקרה, חודשיים אחרי המכתב הפרטי שפרימו לוי שלח לדוקטור מילר הגיעה תשובה. כן, זה הוא מהלאגר. כן, הוא קרא את הספר. כן, הוא זוכר את לוי. ויש לו עוד זכרונות. ויש רשימות שהוא כתב אז, ועכשיו קרא שוב והיה רוצה לשוחח עם אדון לוי עליהן בפגישה אישית ״שתועיל הן לי הן לך, ונחוצה לצורך התגברות על אותו עבר כה נורא״. 

לוי ענה לו. הוא ביקש להבין מה דוקטור מילר יודע, מה ידע אז, מה הבין. ״היו לי שאלות רבות לשאול אותו: יותר מדי, וכבדות יותר מדי עבורו ועבורי. למה אושוויץ? למה פנוויץ? למה ילדים בגז? אבל חשתי שעדיין לא הגיעה השעה לחצות גבולות מסויימים, ורק שאלתי אתו אם הסכים עם השיפוטים, המובלעים או הגלויים, בספר שלי״. 

דוקטור מילר ענה במכתב של 8 עמודים. לוי מנתח את המכתב שלו: זה היה, זה אני זוכר, זה אני לא זוכר, זה המוח האנושי מתקן כדי שיכול להכיל יותר בקלות: ״הוא עשה חשבונות עם העבר״ לוי כותב ״והחשבונות לא עלו יפה: הוא ניסה שיעלו יפה, אולי רימה קצת. האם אפשר לדרוש הרבה יותר מזה מאיש SA לשעבר?". הסיפור הזה, ״ונדיום״, הוא טקסט נפלא ומהמם, איום ונורא, ואת כולו אני רוצה לצטט אבל אין בזה טעם וגם ככה הטקסט הזה שלי כל כך ארוך ואני לא יודעת איך לצאת ממנו, איך לסיים אותו. 

יותר מהכל זה הדמות שלי לוי עצמו, הסופר, המספר, האדם. היכולת שלו לבוא בחשבון בלי לבוא בחשבון, לתבוע הסבר בלי לטבוע בהסברים, לקרוא ולבאר את המכתב של דוקטור מילר כמו שמנתחים טקסט, כמו שמנתחים התנהגות אנושית, התנהגות של בן אדם. לא מפלצת. בן אדם. בלי קללות. בלי ביטול. בלי לעג. לוי מחפש להבין, מחפש להסביר. זה מדהים אותי. איך הוא יכול? איזה גדלות רוח. זה העניין יותר מהכל. איזה גדלות רוח! 

בסופו של דבר דוקטור מילר לחץ לקיים פגישה, לוי התחמק, מילר התקשר אליו טלפונית והודיע לו שהוא מגיע לבקר באזור, פגישה נקבעה לעוד שבועיים, ואחרי 8 ימים הגיע טלפון מאשתו של מילר שדיווחה שהוא נפטר, במפתיע, מהתקף לב. 

לילית ואחרים, תרגום: מירון רפופורט

אושוויץ עיר שלווה, תרגום: מירון רפופורט 

(ברלין, מאי 2023)