שנה בלי סיגריה, טבק, עשן. שנה טובה


לפני שנה בדיוק הפסקתי לעשן. הייתי בביקור בישראל, עשיתי את הסדנא של אלן קאר,
״הדרך הקלה להפסיק לעשן״, והפסקתי. זאת לא היתה החלטה ספונטאנית, וזה לא היה קל, וזאת לא הפעם הראשונה שאני מפסיקה. ממש לא. 

כשהייתי בת 38 הפסקתי בפעם הראשונה. עשיתי את זה קצת לפני היום הולדת שלי, כסוג של מתנה לעצמי. קראתי את הספר של אלן קאר והפסקתי, בדיוק כמו שכתוב. זה היה קל ונעים וכיפי והחזיק 4 שנים. חזרתי לעשן במהלך טיול במיאנמר. היינו, אני והחברים אתם טיילתי, לפני נסיעת רכבת. חיכינו בתחנה. זאת היתה תחנה קטנה, מפוזרת, פתוחה, קצת גג, קצת רציף שבור, פסי רכבת מכוסים עשבים. הייתי בהיי. אני אוהבת את ההרגשה שיש לי במקומות נטושים, שכוחים, לא מטופלים, לא מטופחים. הלכתי לבדי לאורך פסי הרכבת, בין הפסים, במרווח, איפה שצמחו עשבים שכמעט וכיסו את הפסים עצמם. מזווית העין ראיתי דוכן: מוכר, מחצלת, חפצים פרוסים על המחצלת, כוס, סכין, סיגריה. קניתי סיגריה. אחת. חשבתי לעצמי, זה יעשה את הרגע הזה למושלם. 7 שעות אחר כך ירדנו מהרכבת ואני נכנסתי לחנות וקניתי קופסא. 

אחר כך שקעתי בחודשים של עישון והתכחשות לעישון. הסתרה. מהעולם ומעצמי. בהתחלה אמרתי לעצמי שאעשן רק בטיול. אחר כך אמרתי לעצמי שאעשן רק עד שיגמרו לי הסיגריות שהבאתי מהטיול. אחר כך אמרתי לעצמי משהו אחר. ככה זה נמשך חודשים. עישנתי וכל סיגריה שעישנתי אמרתי לעצמי שהיא האחרונה. האחרונה באמת. לקח לי חודשים לצאת מהארון הזה. ואז הגיע ממקום אחר המעבר לברלין. בחודש שלפני הרשתי לעצמי לחזור לעשן גראס, ואל ברלין הגעתי מעשנת גלויה.

מאז עבר עשור. במהלכו ניסיתי להפסיק כמה וכמה פעמים. ניסיתי עם דיקור סיני. ניסיתי עם כוח רצון. ניסיתי באמצעות יציאה לריטריט והפסקה לשם הריטריט. ניסיתי עם היפנוזה. זה לא עבד. עישנתי ועישנתי ושנאתי את זה שאני מעשנת.

אפקטים של קרח/שלג על המדרכות

פתיחת סוגרים (או לחילופין כוכבית שתוביל לסוף הטקסט, אבל אני לא אוהבת כוכביות אז אלך על פתיחת סוגרים)

זה העניין: חלק גדול מהאנשים שאני הכי אוהבת וקשורה אל על פני הפלנטה הזאתי מעשנים. אני לא רוצה, בשום צורה ודרך, לגרום להם להרגיש לא טוב עם עצמם ו/או ההרגלים שלהם. אני חוששת להישמע ולהיקרא כצדקנית ומטיפה. אבל אני כן רוצה לכתוב על החוויה שלי עם העישון והפסקת העישון. אז הדגש הוא על החוויה שלי. זה מה שלי היה וקרה ומה שאני חשבתי וחושבת. לכל אחד מאיתנו יכלה להיות ויש תחושות ורגשות אחרים אל ועם העישון. מערכת יחסים אחרת. מערכת היחסים שלי, הרגשות שלי כלפי העישון, היו שלילים מאוד. שנאתי לעשן. הרבה שנים שנאתי לעשן ורציתי להפסיק ולא ידעתי איך. חשבתי שאני לא יודעת איך. 

חשבתי שאני לא יכלה. שאני לא אצליח. שעוד יותר משאני שונאת לעשן אני אשנא את עצמי ואת חווית החיים שלי כשלא אעשן. חשבתי מלא מחשבות מקטינות. מקניטות. לא מפרגנות. לא מאמינות. בעצמי. 

לג'ון קבט צ'ין (המייסד של קורסי mbsr ותנועת המיינדפולנס המערבית) יש סיפור שהוא מספר על הקוף והבננה: בהודו (כך הוא מספר ששמע) יש תכסיס מחוכם לתפוס קוף – צייד הקופים קודח חור בקוקוס, חור בגודל זרוע ויד של קוף. את הקוקוס קושרים עם חוט ברזל אל גזע עץ. ואז מכינסים בננה אל תוך הקוקוס דרך החור. הקוף, כשהוא מגיע, רוצה את הבננה. הוא מכניס את היד אל החור שבקוקוס שתלוי על גזע עץ. החור, וכאן טמון התחכום, מאפשר לקוף להכניס את היד ולהגיע אל הבננה, אבל לא להוציא את היד עם הבננה. היד נתקעת בפנים. הקוף נתקע. הקוף יכול להתשחרר, אם ישחרר את הבננה יוכל להוציא את היד ולהמשיך בדרכו. אבל הוא לא משחרר את הבננה. הוא לא מסוגל לשחרר את הבננה.

מה הבננה שלכם?

אני הרבה שנים החזקתי את העישון כמו שהקוף מחזיק את הבננה. מלכודת שאני מחזיקה ומתחזקת. משהו לרדת על עצמי. ידעתי שזה לא תורם לי לכלום, ההפך, ולא הייתי מסוגלת להרפות. רציתי ולא יכלתי. 

מאורו פארק. קר ויפה

ב – 17.12.2021 עשיתי את את הסדנא, במהלכה עישנתי הסיגריה האחרונה שלי. כמה חודשים אחר כך, בתחילת יוני, יצאתי לריטריט וניצלתי את זה כדי להספיק גם את צריכת הקנאביס. מלכתחילה ידעתי שאני צריכה להפסיק את שניהם, פשוט ריווחתי לעצמי את התהליך. אצלי הצריכה של האחד קשורה בשני. האחד מוביל אל השני, אף פעם לא הצלחתי להחזיק רק באחד. 

לא היה שום דבר קל בהפסקת העישון שלי. הייתי בביקור בארץ והרגשתי כאילו אני מסתובבת עם מ׳צטה בתוך התודעה. ערפתי ראשים לכל עבר. ערפתי את הראש של כל מי שפגשתי. צ׳ופ צ׳ופ. צ׳ופ צ׳ופ והלאה. ככה זה נמשך בערך שלושה שבועות ואז, במקביל לחזרה שלי אל ברלין ואל חיי, התחיל להירגע. 

מה שתמך בי והחזיק אותי זה חוסר רצון אמיתי ועמוק לעשן. חוסר רצון שמגובה בהמון דעות, מחשבות, נקודות מבט, סמי עקרונות, כמעט אידיאולגיה, וגם בתפיסה עצמית, תפיסה שלי או דימוי שלי על עצמי שרציתי שיהיה לי. רציתי להתפוס את עצמי כמי שיכלה לחיות בלי גלגלי עזר. בלי תמיכה חיצונית כה מסיבית. חשבתי ואני עדיין חושבת שזה אפשרי עבורי. ושזאת מטרה נאצלה. שזה בפני עצמו שווה את המאמץ. חשבתי על זה כעל חלק מהתירגול והלימוד שלי. לחיות נקייה, לחיות בלי. 

והתפיסה הזאת, נקודת המבט הזאת, ביחד עם ההבנה של מה זה עישון ואיך זה עובד, הבנה שהיא חלק ממה שקיבלתי בסדנא ומאלן קאר, היא מה שמחזק אותי. אני לא רוצה לעשן, אני לא רוצה להיות בת אדם שצריכה לעשן, שצריכה את העישון. 

מעבר פנימי, חיבור בין שני רחובות, שמונה בבוקר

דברים שגיליתי על עצמי מאז שהפסקתי לעשן

גיליתי שיש לי כוח רצון ושזה שריר שאני יכלה להפעיל. אני מאוד אוהבת את הספר ואת הסדנא של אלן קאר. אני חושבת שאני מבינה את העקרון. בחרתי לעשות את הסדנא כי לתחושתי היא מציעה אופציה רכה, אופציה שאינה לסובב את הגב אלה ללכת לקראת. ואם זאת, היה לי מאוד מאוד קשה. מה שהחזיק אותי היה כוח רצון. שמחתי לגלות שיש בי דבר כזה. 

גיליתי כמה חזק הקשר בין הנטייה שלי למהר, תמיד, והאחים שלה, קוצר רוח וחוסר שקט, והעישון, ההרגל לעשן, הציפייה לסיגריה הבאה. כמה זה הפך להיות ״תכונת אופי״ שלי. הטבק האכיל את תחושת האין זמן שלי, את החוייה של ממהרת תמיד: ממהרת לסיים משהו. ממהרת להגיע. אפילו על הכרית, בבוקר, במדיטציה, ישבתי עם רוח גבית שדחפה אותי קדימה, לסיים כבר ולהגיע לדבר האמיתי, לדבר הטוב, לרגע שלי, הרגע בו אדליק סיגריה. 

זה כמו לחיות עם ווילון, כאילו מאחורי ומלפני ומכל צדדי יש וילון ומאחורי הוילון יש חום ונחת ותחושת הקלה ורווחה ואני כל הזמן מנסה להגיע לשם, אל מאחורי הוילון, ואף פעם לא מגיעה. אפילו כשאני כבר שם, אחרי הכל, עם הסיגריה ביד, יש את החשש שזה תכף יסתיים ואת הרצון שזה לא, הרצון לעוד אחת. 

עוד מאורו פארק. עוד יום קר

השמחה על הפסקת העישון. שמחה ++

יותר מהכל להפסיק לעשן נתן לי תחושה של מסוגלות. תחושה של אני מסוגלת. אולי זה מה שקוראים היום העצמה, אבל אני לא אוהבת את המילה הזאת, את הביטוי הזה, העצמה. אז מסגולות. קומפטנטיות. הרגשה שאני יכלה. 

יכלה מה?

אני לא יודעת בדיוק, יכלה לחיות בלי זה. יכלה לחיות בלי הבננה. לשמוט את הבננה. לחיות בלי לרדת על עצמי והקניט את עצמי כל הזמן. יכלה לשנות הרגלים. יכלה להשתנות. יכלה להיות יותר כמו שאני רוצה. יכלה להתמודד. יכלה לחיים. יכלה להפסיק להרגיש קטנה, לא יכלה, לא משפיעה. 

אם שום דבר אחר, אז לפחות זה, להפסיק לעשן היה עבורי תרופה מעולה נגד תחושת הקטנות, הקטונתי, האין ביכולתי, אין באפשרותי – החיים קשים ואני זקוקה לנחמה שלי. להפסיק לעשן לא שינה את החיים בכלום, זה שינה את ההרגשה שלי בהם ולגביהם. בבחינת, החיים קשים. יש דוקהה בחיים. ברור. ככה זה, זה הטבע של החיים, הטבע של הדברים. לסיגריה יש אפס השפעה על זה.

קר וערפל. אני מאוד אוהבת את ברלין בחורף

3 תגובות על “שנה בלי סיגריה, טבק, עשן. שנה טובה”

  1. טקסט נפלא. מסכימה.
    "יש דוקה בחיים. זה הטבע שלהם. זה טבע הדברים. לסיגריה יש אפס השפעה על זה".

    גם אני הפסקתי. ב2006. עם התתגלה הסרטן הראשון שלי.

    וכיף להרגיש יכולה. יכולה להשתנות. להפסיק לרשת על עצמך. תודהה

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: