השבוע היה גם את ה – 9.11, יום של מלא תאריכים בגרמניה. יום שמציינים. סוף מלחמת הועלם הראשונה. לילה הבדולח. נפילת החומה. יום שיש לו נוכחות פיסית, מוחשית, במרחב העירוני.
אני לא אוהבת את היום הזה, את האופן שבו הוא מתנהל במרחב. הוא מעלה בי הרבה אי נוחות. המראה של משפחות מקומיות עם סקוטש ברייט וחומרי ניקוי ביד מעל אבני הנגף. הורדים האדומים שמניחים לידם. הפתק. הנרות. זה מביך אותי. זה מעלה בי מבוכה. אני לא יודעת, ואני מתלבטת, אם להצטרף אליהם, לנפנף לשלום, להגיד תודה, לעבור ליד בלי כלום, להצדיע, מה לעשות, איך לעשות, אני לא יודעת איפה למקם את עצמי מול זה. וזה הכל ככה, גם החומה, החגיגות סביב נפילת החומה, כשהן קורות במרחב הציבורי, אני מרגישה מבוכה, זה נראה לי הרבה מדי, זה נראה לי פחות מדי, זה נראה לי מוגזם, זה נראה לי לא מספיק, זה לא מדויק עבורי, לא מדוייק ולא מדייק.
אני חושדת שזה לא משנה מה המקומיים יעשו ביום הזה, איזה מנהגים וריטואליים יהיו בו, אני חושדת ששום דבר שהם יעשו לא יהיה נכון עבורי, לא יהיה נוח. זאת ההיסטוריה המשותפת שלנו, והיא לא נוחה. לא נוח בה.
מתישהו במהלך השנים שאני, בתוכי פנימה הפנתי גב מטאפורי ליום הזה. גם ליום הזה. הקטנתי אותו. לא חשבתי עליו, ואם הוא כן עלה בתודעתי חשבתי עליו כעל משהו פנימי לאיפה שאני גרה אבל לא שלי, איזה מין ריטואל משונה, מנהל אקזוטי של המקומיים. תמיד יש מקומיים, תמיד יש הם ריטואלים. מה לי ולזה.
רצה הגורל והשנה היום הזה תפס אותי גם שבוע וקצת אחרי בחירות איומות ונוראיות בישראל – בחירות שמהרגע שהתקיימו סירבתי ביני לביני לחשוב על התוצאות שלהן – וגם תוך כדי ובמהלך לימודי גרמנית בוולקשולה. בבוקר של אותו היום הלכתי אל בית הספר עם התנגדות מסויימת, ידעתי שאין מצב שלא ידברו, לא יציינו את זה.
ואכן, כך היה.
בכיתה שלי יש רוב של נשים מאוקריינה. בהפסקה הן פצחו בשירת מזל טוב לאחת המשתתפות. אחרי ההפסקה המורה ניקתה את הלוח וכתבה עליו תאריכים. 1918. 1938. 1989, תאריך היום הולדת. ככה היא התחילה. היא שאלה אותנו מה קרה בכל תאריך. על מלחמת העולם הראשונה אני נידבתי מידע. על 1938, ליל הבדולח, אחרי שתיקה נבוכה של כמה דקות (כשהמורה מסמנת לי ביד לא לענות) הסביר הבחור הספרדי שמקפיד להגיד שהוא בסקי. החנויות נופצו. בתי כנסת נשדדו. ספרים נשרפו. המורה הצביעה על בית הכנסת הגדול (ששדר) מהחלון והסבירה על הזכוכיות, הבדולח. על נפילת החומה כולם ידעו והמורה, שהיתה אז, ככה הסתבר, בלילה ההוא, בצד המערבי של גשר ברנדנבורג, נתנה תיאור חי ומרגש של ההתרחשויות באותו הערב. אחרי tatort, היא הדגישה. הכל קרה אחרי טאטאורט.
אני ישבתי די מכווצת ודי זעופה בכסא שלי מול הלוח, הרגשתי קוצר רוח וחיכיתי שזה יגמר ונוכל לחזור ל״החתול הלך לפני הכלב״ ו״הכוס מונחת על השולחן״. ואז זה הסתיים והמורה התחילה לנקות את הלוח ושנייה לפני שהכל נעלם העינים שלי נפלו על הציר זמן והכותרות שהיא שהיא כתבה קודם ומשהו בי התעורר. נזכרתי. נזכרתי באחד הנרטיבים שהתודעה שלי יצרה פעם ושבגללם, גם בגללם, אני כל כך אוהבת את ברלין.
אניצ׳ה. זה הכל אניצ׳ה. ברלין עבורי היא כמו מטאפורה אחת גדולה, יומיומית, לכך שהכל משתנה והכל חולף. גם הזוועה הגדולה ביותר, גם המשטר הכי חשוך. חורים שחורים יכלים לההפך למקומות חמים ומזמינים. שמונים ומשהו שנים אחרי ליל הבדולח ואני חיה בברלין ומגישה כאן בטוחה כמו חתולת צמרת.
ובידיעה הזאת, אולי רק בידיעה הזאת, אני מוצאת איזה פירור זעיר של נחמה גם ביחס לישראל. מחשבה שמפשירה בי קצת את הלב שקפא באימה עם התוצאות של הבחירות האחרונות.
ישראל לא תמיד תהייה חור שחור, חבית מוגלה, בית גידול של גזענות. לא לעד. לא בן גביר. לא סמוטריץ', לא עליונות יהודית. לא ביבי. לא לנצח. לא לתמיד. גם הם יחלפו. הם והרוח והצחנה שאיתם. הנאציזים הגרמני לא התקיים לנצח והנאציזים היהודי גם הוא לא יחיה לנצח. יום אחד זה ישתנה, יום אחד זה יהיה אחרת. וזה כרגע הכי טוב והכי מנחם שאני מצליחה לחשוב על ארצי מולדתי. לא לנצח.
מתישהו כל הזוועות, כל המאורעות והנוראות, יהפכו לחומרי לימוד בבית ספר ללימודי שפות.
וגם, אם אתם בברלין ורוצים לתרגל מדיטציה, שזה גם לתרגל אניצ׳ה, לתרגל לשים לבשהכל משתנה, להרגיש נוח עם זה שהכל משתנה, למצוא נינוחות בעולם בו הכל משתנה כל הזמן, בואו! פעמיים בשבוע, ראשון בוקר ושישי סוף היום, בפרנצלאוורברג, הרשמה בלינק. https://forms.gle/LBhDenVbcCmBEL5L9
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, צעדים קטנים 
להשאיר תגובה