בשבועיים האחרונים אני מפרסמת, שוב ושוב, מועדים וימים לתרגל איתי. כלומר אני משווקת את עצמי, כלומר לא את עצמי, אבל את מרכולתי, את ההצעה שלי. אני מציעה משהו ומחפשת לו מעוניינים. ואני לא אוהבת את זה. את השיווק. את המכירה. לא נוח לי אם זה.
אני מדברת הרבה על הקושי שלי עם הצורך לשווק. ההצעה שאני מקבלת היא תמיד אותה אחת: אל תדברי על עצמך, דברי על מה יצא ״להם״ (לקהל האמיתי או מדומיין. קהל היעד) מזה. במה זה מועיל להם. איך זה תורם להם.
במוח שלי השאלה של ״מה יצא להם מזה״ התחלפה ב״למה לתרגל״.
למה, בעצם, לעשות את זה, בשביל מה לתרגל?
אז הכנתי רשימה. כי רשימות אני אוהבת. היא לא מכילה את כל הסיבות, כי אין מקום, והיא יצאה קצת אידיאליסטית. אני חושבת שזה משקף את מצב הרוח הטוב שלי והרצון העז שיש בי לגרום לכל העולם לתרגל כי לי זה עשה הרבה טוב בחיים ואני רוצה לחלוק.
אז מילת אזהרה: מדיטציה זה לא פתרון קסם לכלום. לשום בעיה. וזה לא קל. וזה, לפחות עבורי, לא היה מיידית בכלל. זה תירגול, שזה אומר, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. תשומת הלב בורחת מאוביקט המדיטציה ואנחנו מחזירים אותה. שוב. מתחילים שוב. ועוד פעם. ושוב.
ועכשיו, הנה זה – שלל סיבות ללמה לתרגל מדיטציה:
- כי בזמן שאנחנו מנסים לעקוב אחרי הנשימה, או הגוף, או איזה אובייקט מדיטציה שלא יהיה, אנחנו לא מייצרים לעצמנו עוד בעיות, דאגות, אי נחת וסבל. אנחנו עושים משהו אחר, יותר מיטיב.
- כי במדיטציית מיינדפולנס אנחנו (גם) מתבוננים במחשבות שלנו. ולאורך זמן להתבונן במחשבות שלנו מייצר ריחוק קל, מאפשר לנו חיות אותן קצת פחות, להיות מושקעים בהם קצת פחות.
- כי מדיטציה זה התבוננות, זה חקירה, זה התקרבות ואינטימיות (אל ועם עצמנו), ומשם יכולה לבוא צמיחה, גדילה, שינוי, השתנות. כי מדיטציה זה כלי (גם) להתפתחות פנימית, לגדילה. Mental growth קוראים לזה המורים סטיב ורוזמרי וייסמן, כי זה עבודה על עצמנו, וכי באמצעות מדיטציה, כלומר באמצעות עבודה על עצמנו, יש לנו את האפשרות להתפתח לאנחנו טוב יותר, נעים יותר לעצמנו ולסביבה.
- כי זה לתרגל חיים על קצת פחות אוטומאט (תגובות אוטומאטיות, התנהגות אוטומאטית) וקצת יותר כאן ועכשיו, שזה תכלס המקום היחיד בו אפשר לעשות משהו, לשנות משהו, להשפיע על משהו, כאן ועכשיו.
- כדי לחוות את עצמנו באופן אחר מהרגיל. לא במערכת יחסים (בת של, אמא של, אשה של, בוסית של), לא בתפקיד (עובדת, לומדת, מבשלת, עושה דברים), לא ביחס אל, לא בהשוואה ל, לא במצב רוח מסויים, לא אוהבת לא שונאת, לא יפה ולא מכוערת, לא רזה ולא שמנה. לא ישראלית. לא יהודיה. לחוות את עצמנו בלי כל אלה. לחוות את עצמנו כאשר כל אלו נושרים, מפסיקים לרגע, אינם, ולו לשניה אחת. מה נשאר אז? מי אני?
- כי להתטעף בשיכבה דקה של ציניות וריחוק זאת אופציה, אבל האם זאת אופציה מיטיבה, אופציה שעושה לנו טוב? לכולנו יש דרכי התמודדות שפיתחנו לאורך השנים, אבל האם אלו דרכים מיטבות? מדיטציה מאפשרת לנו גם לבחון את ההתניות שלנו, גם לחקור אותן, וגם לנסות משהו אחר, אופציה אחרת, דרך התמודדות אחרת.
- כי אפשר לעשות משהו, חוץ מלהרגיש רע עם עצמנו, ולאורך זמן הידיעה שאפשר לעשות משהו, מעוררת בנו אמון בעצמנו, אמון שמתעורר כי אנחנו מרגישים שמשהו קורה, משהו בנו זז, וזה סוג של נס קטן. זה עושה שמח בלב. זה העצמה אמיתית.
- כי משל החץ השני. ואני אסביר: מספרים כי פעם תלמיד של הבודהה, נזיר, מתרגל, שאל את הבודהה בדיוק את אותה שאלה – בשביל מה אנחנו מתרגלים? מה יוצא לי מכל הלשבת למדיטציה ולשבת למדיטציה ולשבת למדיטציה הזה, מה יוצא לי מכל זה? ענה לו הבודהה: אדם שלא מתרגל (אדם לא מיומן) הולך לטיול ביער. פתאום פוגע בו חץ. כואב לו. הוא חווה כאב פיזי. חוץ מזה הוא גם נבהל. הוא חש פחד. אימה. הוא צועק. יש דם. הוא נבהל עוד יותר. הוא דואג. הוא חושב שמשהו רע יקרה לו. שהוא לא ישתקם מזה. הוא מאשים את עצמו, למה זה תמיד קורה לי, הוא חושב, למה הלכתי ככה ולא ככה, למה לא נזהרתי, מה יהיה איתי, יורד לי דם, אני נחלש, יהיה לי מוגלה, פצע, צרות, מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה? ככה הוא ממשיך ומסתבך, מסתבך וממשיך. לעומת זאת, אמר הבודהה, אדם מיומן הולך לטיול ביער, פוגע בו חץ, יש פצע, הוא מטפל בפצע וממשיך בעינייניו. הוא לא מוסיף סבל נפשי על הכאב הפיזי. הוא נשאר עם החץ האחד. וזה בעצם מה שהתירגול יכול לעשות לנו. בחיים האלה יש באסה. יש כאב. דברים לא רצויים קורים ויקרו לנו. שום דבר לא יכול למנוע את זה. אבל את החלק השני, החץ השני, האומללות שנגרמת לנו, שאנחנו גורמים לעצמנו בכוח המחשבות שלנו, זה אפשר בלי. זה כדאי בלי. במונחים של עולם המיינדפולנס אנחנו קוראים לזה ״מודל אחר של כאב: כאב בלי סבל״. ותכלס, מי רוצה לסבול?
את אזהרת המסע שלי שמתי בהתחלה, והנה היא שוב: מדיטציה ומיינדפולנס זה לא קסם, זה הרבה עבודה. זה מסע. זה תירגול לחיים, כל החיים. צריך באמת לשבת על הכרית. לעשות מדיטציה. להיות נוכח/ת. אבל באמת, לא רק לחשוב על זה ולתכנן את זה. דרך טובה להתחיל, להניע, וגם להמשיך ולחזק זה להצטרף לקבוצה, למשל בפרנצלאווררג, בימי שישי ו/או ראשון.
אז בואו לתרגל ביחד, כי לתרגל זה טוב וביחד עושה את זה קל יותר, מייצר מחויבות, נותן קונטרה לתחושת הלבדיות ומחזק אותנו.
ימי שישי ב 1830.
עלות: 10 – 20 יורו למפגש
שפה: אנגלית (אלה אם כל המשתתפים יהיו דוברי עברית, ואז עברית)
הרשמה בלינק
https://forms.gle/mMT8JGig4TCHpH4x9
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, צעדים קטנים 
להשאיר תגובה