לירז אקסלרד – הולכת בדרך, צעדים קטנים

ביקור

חזרתי מביקור קצר בתל אביב. אתמול היה לי חם ולח והלכתי במכנסיים קצרות וגופיה רטובה מזיעה לאורך הטיילת והיום אני לבושה מלא כולל מעיל בדרך אל הסופר. 

הרבה דברים הצטלבו בביקור הזה: החגים – ראש השנה – 12 שנים לברלין, הפסקת עבודה. עזבתי את העבודה שלי, את העבודה הנוכחית, שהיא העבודה האחרונה עד כה. עזבתי אותה בלי לקחת משהו אחר. התוכנית שלי היא להיות בלי עבודה לכמה חדשים. יש דברים אחרים שאני רוצה לעשות. ללמוד. לתרגל. ללמד. לעשות מנטורין. כאלה. כשיגמר לי האוויר או הכסף, מה שיקרה קודם, מן הסתם עוד כמה חודשים, אחפש עבודה חדשה. בתקופה הקרובה אני מקווה להתרכז בלימודי גרמנית, בללמד מיינדפונלס ומדיטציה ובמנטורין של ניהול מוצר. אני מאד שמחה על האפשרות לעשות מהלך כזה. 

בתל אביב

בתל אביב הלכתי והלכתי. 

הלכתי בלי מטרה. הלכתי בשביל לראות את העולם. הלכתי כי זאת דרך שלי להיות בעולם. הלכתי כי לא היו הפרדות ביני לבין העולם. 

הכי הרבה הלכתי לאורך הטיילת. הייתי בלופ של הליכות על הטיילת, לאורך הים. פעמיים ביום. בבוקר לכיוון אחד, אחר הצהריים לכיוון השני. בכיוונים אני מתכוונת ליפו <> הנמל. 

בבוקר יצאתי מוקדם, בחוץ חושך, אבל לא חושך של לילה, חושך של עוד לא יום. הלכתי ברחובות של הכרם לכיוון הים. הלכתי מוקפת שקט. האנשים והמכוניות של הלילה כבר לא היו, האנשים והמכוניות של הבוקר עוד לא היו. זאת היתה שעה של כבר לא ושל עוד לא. 

הלכתי כמעט לבד על הטיילת. הלכתי וראיתי את העולם מתעורר. את התאורה של העולם משתנה – אור חיוור, ורדרד, מטושטש, פס כחלחל, פס אדמדם, מתרחב, מתרחב, בסוף מתייצב על אור. פשוט אור. האור הבהיר של תל אביב. אור חשוף. השקט נהדף מרחש של מכוניות. הטיילת התמלאה אנשים רצים, כולם רצים. רצים לבד, רצים בקבוצות, רצים עם כלבים. 

פעם שנייה יצאתי בסוף היום, בהתכוונות והתכוננות לשקיעה. הטיילת עמוסה עוד יותר. רצים ורצים אבל לא רק. גם זוגות. גם בודדים. גם צעירים. גם קשישים. הלכתי דרומה עד למנטה ריי, לחוף של מנטה ריי. שם חתכתי פנימה, אל החול, אל המים. הלכתי עם הרגלים במים. זה כל כך נעים! 

יש אווירה שמחה על החוף, ליד המים, אווירה של חופש. של חופשה אולי. האנשים קצת יותר נחמדים אחד אל השני. מחייכים. מכירים זה בקיומו של זה. מהנהנים בראש, עושים ברכה. כלבים מתרוצצים. ילדים בכל הגדלים. קולות של צוחקים, מטקות, נביחות, שפות שונות. ערבוב. בתל אביב ליד המים יש ערבוב, מתערבבים אחד בשני. 

הלכתי בעיר שפעם הכרתי באופן אינטימי והיום לא והרגשתי שהיום לא, שכבר לא. בתים הופיעו בדרך שלי במקומות בהם לא ציפיתי להם. רחובות הפתיעו אותי במיקום שלהם. זה היה כאילו הדברים זזו קצת, במרחב. כאילו אני רואה תמונה עקומה. הופתעתי שזה וזה נמצא כאן ולא שם. קרוב יותר ממה שזכרתי, רחוק יותר, לצד. 

פעם אחת התעייפתי ללכת. לקחתי אוטובוס שבת. עמדתי בתחנה עם זוג בנים. אוטובוס התקרב. אחד מהם שאל אותי אם אני רואה את המספר. לא, עניתי לו, אני צריכה משקפיים, 

גם אני, הוא אמר, ובזמן ששיננו ניסינו להגיע אל המשקפיים בתוך התיק האוטובוס התקרב והתברר שזה לא האוטובוס שלנו, לא לו חיכינו. 

לא אני, לא שלי, לא עצמי

הלכתי בתל אביב והרגשתי את עצמי חופשיה ממנה, משוחררת. הבלתי אפשרית שהיא, הבלתי אפשרי שבה לא הוציא ממנה תגובה רגשית. היא לא הכאיבה לי. היא לא שלי, לא אני, לא עצמי. ידעתי את זה. הרגשתי את זה. העיר לא חיה בי יותר, היא מחוצה לי, אני מחוצה לה. המראות, הדברים שראיתי, זהרו ונצצו בחד פעמיות שלהם, ברגעיות שלהם. העיר, הדברים, המראות שראיתי, הם בפני עצמם. אני לא רואה את עצמי בהם. הם נקיים ממני. הם לא משקפים אותי ואני לא מושקעת בהם, אני רואה אותם יותר כמו שהם, שיקוף של הרגע, שיקוף של איזשהו רגע. יש בי הרבה פחות האחזות. 

יש תירגול בודהיסטי מדיטטיבי כזה, מבוסס על לימוד של הבודהה, לא אני, לא שלי, לא עצמי (אנטה), אימוץ מכוון של נקודת מבט, פרספטקיבה, ראיה שמשחררת, עמדה פנימית שמביאה לתחושת שיחרור, לתחושת הקלה. לחופש. בתל אביב, בחום, בשיטוט, בחוסר תכלית, היו רגעים שנקודת המבט הזאת, אופן החיווי הזה של המציאות פשוט היה. לא שלי. לא אני. לא עצמי. 

עגורנים בשמי העיר

ותמיד, בכל מקום שהלכתי, בכל מקום בעיר, עגורנים. משקיפים על העיר. ממתוגים בשמות של חברות בנייה. חותכים את הכחול-חלק של השמים, מורמים, מתרוממים אל על, אל השמים! כמו ידיים מורמות, נסערות, צועקות לשמים. הם הרקע וברקע של כל הדברים. 

החזרה אל ברלין

אני נוסעת ואני בישראל ואני בזמן אחר. זמן סמיך, עבה, מכסה הכל. זה כאילו כשאני שם ברלין לא מתקיימת בי. אני לא נזכרת בה ולא חושבת עליה. היא, שהיא הבית, לא מתעוררת בי. 

ואז מגיע יום החזרה וזה נראה לי לא אמיתי, איך אחזור? לאן אחזור ומאיפה? איך אהייה גם כאן וגם שם? 

ברלין נראית לי רחוקה, כאילו עבר המון המון המון זמן מאז שהייתי בה. הזמן ביני לבינה נמתח. זה כאילו הזמן ביני בברלין לביני בתל אביב לא עבר אלה נמתח, נמתח, הזמן ביני של כאן וביני של שם ואיפה זה כאן ואיפה זה שם זה לא משנה, זה כמו ציר אחר, גלגל חיים אחר, כאילו אני לא זזה בעולם ממקום למקום אלה בין אפשרויות של אני עצמי, בין ערוצי זמן שונים, ואז אני חוזרת, מגיעה אל הבית שלי, מדליקה את האור, משקה את העציצים, וכל הזמן שהיה מתוח ומתוח בבת אחת משתחרר, מתכווץ, מתקפל אל תוך עצמו, ואין שום פער, אין שום רווח, הזמן נצמד אל עצמו, הלבנים נצמדו אחת אל השנייה, הזמן התכווץ ואני כאן, בבית שלי, כאילו לא הייתי דקה קודם בציר זמן אחר ממנו לא ראיתי את ברלין ולא ראיתי את עצמי בברלין.

וברקע, בפיד, עולם אחר, עולם ממשיך

רוסיה. אוקראינה. ישראל. 

שורפים, מגרשים, רודפים, מסלקים, מרביצים, גוזלים, מחרבים, הורגים.  #DefendMasaferYatta,#SaveMasaferYatta,#מסאפר_יטא, #SaveKhaletAdaba, 

בחסות החוק. בחסות היאוש, האין כוח, הלא יכלים יותר, האין מה לעשות. ככה זה. בחסות הככה זה. 

שיסתלקו אויבנו. באותיות מנוקדות.