חזרתי מביקור בתל אביב. חזרתי אחרי 12 ימים ואני מרגישה כאילו זה היה הרבה יותר. כאילו נוצר פער בין החיים שלי בברלין והחיים שלי בברלין. כאילו הזמן בישראל, הזמן כשאני מבקרת בישראל, זז אחרת, לאט יותר, סמיך יותר. החיים, כלומר אנשים אחרים והסיפורים שלהם, מסתלסלים לי במוח.
הגעתי לארץ ביום שבת בערב. הטיסה נחתה באיחור. אחותי אספה אותי משדה התעופה ונסענו לתל אביב. בבית של אחותי החלפתי בגדים ולבשתי מכנסיים קצרים שהשאלתי מחברות ברלינאיות. לא הלכתי עם מכנסיים קצרים לפחות עשרים שנה. יצאנו לשיטוט על הטיילת וסיימנו בפיצה.
חוף הים של תל אביבביום ראשון בבוקר השתתפתי דרך שיחת זום במפגש של ״הסנגה הגרמנית״ עם מורי הדהרמה סטיב ורוזמרי וייסמן. בין השאר סטיב דיבר על שמונת התופעות הארציות, ובייחוד על הצימוד של רווח והפסד (gain and lost באנגלית, לפעמים מתורגם לעברית גם כהישג ואובדן). הוא אמר שזיקנה, שתהליך ההיזדקנות, זה תהליך של איבוד דברים, יכולות, כישורים וקשרים אנושים. תהליך של התמעטות, של להפסיד, של להיות פחות. לפני חודשיים סטיב עידכן אותנו באימייל שיש לו פרנקינסון, כבר כמה שנים, ועכשיו המצב הגיע לכך שהוא לא יוכל להמשיך ללמד ריטריטים ולכן הם לא יגיעו בשנה הבאה ללמד בגרמניה.
ביום ראשון בצהריים נסעתי לקיבוץ ופגשתי את אמא והתחבקנו והתנשקנו. ביום שני סגרתי חוזה לעבודה חדשה. זה קרה אחרי חיפוש עבודה ממושך ולא קל. מאוד רציתי שזה יסגר, המקום הסציפי הזה, התפקיד הזה, העבודה הזאת. קיוויתי לסגור את זה עוד לפני הביקור בישראל אבל לא קרה ככה, ובסוף זה יצא נחמד, דווקא, לסכם הכל ולחתום על חוזה חדש, על התחלה חדשה, דווקא בזמן הביקור, כמה ימים לפני ראש השנה. הרבה שמחה. הרבה אנשים מסביבי ששמחו ביחד איתי. בעבודה החדשה יש צוות של מפתחים בישראל. ביום חמישי הלכתי לפגוש אותם ואכלנו צהריים ביחד במשרד שלהם. היה נחמד ומעניין ואני הכי looking forward להתחיל לעבוד.
ביום שישי בבוקר נפגשתי בלחמנינא לקפה עם חברות. אחת מהן סיפרה על אמא שלה, שהולכת ומאבדת את עצמה. את המודעות לעצמה, את השליטה על עצמה, את היכולת להיות בעולם. הגוף והנפש מתפוררים, היא סיפרה, התודעה, המוח, המודעות, הכל. התפוררות של אדם. זה לא מחלה או משהו, לא חוויה לא טבעית. זה הגיל.
בערב של אותו היום, בזמן שהתארגנו לארוחת החג אצל האח הבכור של בן זוגה של אחותי, אמא התקשרה וסיפרה לנו שדוד יורם, האח הגדול שלה, נפטר. היא התקשרה אליו כמה שעות לפני כן לבקש שיעבור אצלה בדרך אל דוד שוקי כדי לקחת את התפוחי אדמה שהיא הכינה לארוחת החג. הוא לא ענה. אז היא התקשרה לדוד שוקי והוא הלך לבדוק מה קורה. אחרי כמה זמן שוקי הגיע אליה הביתה ואמר לה, רותי, אין לנו אח. אמא שלי אמרה שהיא לא האמינה לו, שהיא התווכחה איתו שזה לא יכול להיות. כל החיים שלי היה לי אח, היא אמרה, היה לי יורם.
אחרי ארוחת החג ביפו נסעתי לקיבוץ וישנתי אצל אמא. זה לא דבר טריוויאלי בחיים שלי, לישון אצל אמא. אפשר לספור את הפעמים שזה קרה על יד אחת. התעוררתי מוקדם בבוקר ויצאתי לשיטוט בקיבוץ. הגעתי אל בית הקברות, מקום שאני מאוד אוהבת, והלכתי להגיד שלום לסבא מילן וסבתא רבקה. ביום שני אחרי החג קברנו את דוד יורם לידם. בהלוויה צחקנו, הבני דודים, שיש שם מקום לעוד קבר אחד בטוח, שניים עם מצופפים וגולשים אל השיפוע. אמא שלי אמרה שסבא וסבתא בטח ישמחו כשדוד יורם יקיש על הקבר שלהם, יגיד שלום.
ביום שבת של אחרי החג, אחרי שדוד יורם נפטר, אחרי הסיבוב בבית קברות הלכנו אל הבית של דוד שוקי ולשם הגיעו אנשים מהקיבוץ, האחראים, כדי להשתתף בצער ולעזור ולתכנן ביחד את ההלוויה, השבעה. אחר כך אמא ואני חזרנו אל הבית של אמא.
מעשר בבוקר חברים הגיעו אל הבית של אמא וישבו איתה. אנשים שלא ראיתי שנים. בני כיתה שלה, בני שמונים פלוס, הורים של ילדים מהכיתה שלי, סבים וסבתות של הילדים של בני הכיתה שלי. אנשים שמכירים אחד את השני כל החיים שלהם, שהיו עדים לחיים אחד של השני לאורך כל הרצף, בכל השלבים – ילדות ונעורים, צבא, נישואים, הורות, בגרות, סבים וסבתות, חגים וימי הולדת וגירושים ופירוקים וכל מה שהחיים מביאים – ועכשיו הם מתכנסים לסוף הדרך, נפגשים בביקורי אבלים, במסע ההלוויה אחרי הטרקטור שסוחב את הארון, בשבעה. איזה דבר מיוחד זה, כמה נדיר. לחיות חיים שלמים באותו המקום, בין אותם האנשים.
ביום ראשון בערב השתתפתי בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית. באותו שבוע, לרגל החגים והמצב, לא היה קפלן רגיל. במקום היתה תהלוכה לאורך שדרות רוטשילד בסימן תיקוף למגילת העצמאות. הלכתי לשם עם הגיס שלי ובדרך פגשנו בני קיבוץ, עוזבים, כמונו, והלכנו ביחד. הם הביאו שלטים נגד הכיבוש. הגיס שלי הלך עם דגל ישראל. בשדרות רוטשילד פגשנו עוד עוזבי קיבוץ. על אחד מהם אמר לי מישהו, את רואה את האיש הזה, זה הנכד של אנצו סירני.
ערב לפני כן, במוצאי שבת, אחרי הביקור בקיבוץ, ישבנו על המרפסת בבבית של אחותי ומשפחתה בכרם, תל אביב, עם אותם חברים עוזבי הקיבוץ, ואחד מהם סיפר לנו על ערב ההשקה שהוא עשה לרגל ההדפסה המחודשת של החוברת ״גלגולו של פעמון״, חוברת שעוסקת בחינוך בקיבוץ בראשית ימיו ויש בתוכה ראיון מפורט עם סבתא שלי.
החבר סיפר שבראיון סבתא מתארת איך הצטרפה לתנועה בגיל 15 בברלין והתכוונה, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, ביחד עם בני הגרעיון שלה, לעלות לארץ, ואז נפגשה בברלין עם אנצו סירני שהגיע במיוחד והוא שיכנע אותה ועוד חברה להישאר בברלין וללמוד בבית ספר לאחיות. הוא השיג להן מקום ורשם אותן ללימודים והן נשארו. זה היה ב 1929. אחר כך היטלר עלה לשלטון בגרמניה ובמקום תעודת סיום של הלימודים שלהן הן קיבלו מכתב שמסביר שבגלל שהן פולניות ויהודיות אין ולא תהייה להן תעודת סיום ובזכות המכתב הזה, שמשום מה סבתא שלי שמרה, אני ובני המשפחה שלי זכאים היום לאזרחות גרמנית.
המשכנו ללכת לאורך שדרות רוטשילד ואיבדנו קשר עם אנשים ופגשנו אחרים. הלכנו במקביל אל הגוש, ואני צילמתי הרבה. הסתובבתי בשולי הצעדה, בתוך השדרה, וצילמתי: כרזות. דגלים. אנשים. כולם נראו לי מוכרים אבל לא זיהיתי באמת אף אחד.
מתישהו בשנת אלפיים, בקיץ, עמדתי עם סבתא שלי רבקה ברחבה שלפני הכניסה אל בניין חדרי חולים בקיבוץ. סבתא היתה מאושפזת שם. מהאישפוז הזה היא לא חזרה הביתה. משם היא עברה למוסד בעיר ואז נפטרה. אני חושבת שהמפגש הזה היה השיחה האחרונה ביננו. זה היה מתישהו באוגוסט, באחר הצהרים של חג המשק של הקיבוץ. החג לרגל היווסדו של הקיבוץ. סבתא שלי, הקיבוץ היה מפעל חייה. נפשה היתה קשורה במקום. זהותה היתה קשורה במקום. עמדנו ברחבת הבטון שבכניסה לחדרי חולים והסתכלנו על האנשים, חברי הקיבוץ, ש״עלו״ לרחבת היובל, כלומר הלכו בדרכים שמובילות אל המתחם – הדשא, הבמה – בו עמד להתקיים חג המשק.
״תראי רוזה״ סבתא אמרה לי, ״תראי איך כולם התלבשו יפה לכבוד ההלוויה״, היא אמרה.
״את חושבת שהם יודעים שהם הולכים להלוויה?״ היא שאלה.
היא התכוונה להלוויה של הקיבוץ, כמובן.
זה היה בתקופה של הדיונים הסוערים על ״הקיבוץ לאן״, דיונים שהסתיימו בהפרטת הקיבוץ הישן ובלידת הקיבוץ החדש. זאת גם היתה השנה בה ההורים שלי נפרדו, 35 שנים אחרי שהתחתנו. אני חשבתי באותה תקופה שהשמים נופלים. שכל מה שאני מכירה, שכל מה שהכרתי, קורס, נמחק, נעלם. אני חושבת שסבתא חשבה והרגישה משהו דומה.
נזכרתי בשיחה הזאת, בחוויה הזאת, ביום ראשון בשדרות רוטשילד בהפגנה נגד ההפיכה השמטרתית. האם זאת ההלוויה? ככה נראה מופע הסיום?
, סבתא טעתה, זה לא היה הסוף של הקיבוץ. הקיבוץ לא נגמר. זה רק היה הסוף של הקיבוץ שהיא, סבתא שלי, חלמה ורקמה והקימה. הקיבוץ לא מת, הוא השתנה. הוא נהייה משהו אחר. רק דברים חיים יכולים להשתנות. ועדיין, זה כואב. זה כאב לה, אז. היא הסתכלה על העוברים ושבים והרגישה שהחוטים שקשרו אותה למקום, לאנשים, לחזון, לחלום, החוטים האלה נקטעים, נפרמים. אני חושבת שהיא הרגישה את הפירמותם של החוטים המחברים, והיא לא אהבה את זה.
אולי זה מה שהרגשתי בהפגנה. את הפרימה של החוטים. לא רק החוטים שמחברים אותי אל ישראל. החוטים שמחברים אותי אל החלום של ישראל, החלום שהיה ישראל. אולי זאת הסיבה לעצב שהרגשתי.
אני לא יודעת איך זה יסתיים. אני לא חושבת שזה שזה יסתיים בבום, בזאוס אקס מכינה. אבל במידה רבה ישראל שאליה אני הייתי קשורה – אם זאת ישראל שהיתה באמת או ישראל שסבא וסבתא שלי חלמו עבורי – ישראל הזאת איננה עוד. וזה לא שהיא מסתיימת עכשיו, ברגעים אלו, משתנה עכשיו. היא איננה. אני לא בטוחה שהיא בכלל היתה. אני בטוחה שהיא כבר לא. לפעמים זה הכי קשה, ההיפרמות של החוטים לא ממה שיש, אלה ממה שרצינו שיהיה יום אחד, ממה שיכול היה להיות, מהחלום.
אולי המחאה זה מסע הפרידה, מסע היפרמות קולקטיבי של מגזר שלם מישראל של החלומות שלו. מחלום של ישראל שהיתה פעם ואיננה עוד. מזיכרון של חלום. מסע היפרדות מהאפשרות לאהוב את המקום בו אתה חיי, המקום ממנו באת. מסע היפרדות מתחושת שייכות אל המקום. מנורמות שמקובלות עלינו. ממחשבות שהיו לנו על עצמנו, ארצנו, המוסר שלנו. אולי זה מסע היפרמות. תהליך רגשי של וויתור, קבלה, פרידה.
ביום שני קברנו את דוד יורם. בהלוויה היו הרבה דיבורים, אנשים שהכירו אותו כל החיים סיפרו עליו ועל מה שהם מרגישים עכשיו שהוא איננו. בסוף מישהו ניגן קטע מוסיקאלי יפה על חליל.
אחר הצהריים של יום שלישי נסעתי לשבעה בקיבוץ. המשפחה שלי החליטה שיומיים וחצי לשבעה זה מספיק. יושבים בשני חלקים של היום, בבוקר עד 1300 ומארבע וחצי עד שבע שוב. אשה אחת שהגיעה לשבעה סיפרה לנו שכבר ביום חמישי היא לא ראתה את דוד יורם בחדר אוכל, ודוד יורם היה לגמרי לגמרי איש של הרגלים. אשה אחרת סיפרה לי שהיא קוראת את הפוסטים שלי ומאוד נהנית. שתי בנות כיתה באו להגיד שלום. התחבקתי חיבוק ארוך וחם עם המטפלת שלי לשעבר, המטפלת האהובה של הכיתה שלי שהיתה גם שכנה של דוד יורם. מישהו הזכיר לי אותי מלפני שלושים שנה.
ליום רביעי, יום הטיסה שלי חזרה, לא היו לי תוכניות. הלכתי לאכול צהריים עם אחותי. קצת לפני שיצאנו אמא שלי התקשרה וסיפרה שבת קיבוץ שצעירה ממני בשנתיים והיא האחות הקטנה של אחד החברים הכי טובים של אחותי, נפטרה. בארבע אחרי הצהריים אחותי הסיעה אותי אל הנתבג ואמרנו אחת לשנייה שלום. שוב שלום. החוט של הביקור הזה הסתיים.
משלב מסויים החיים האלה הם מסע פרימה אחד גדול. או אולי, זה לא שלב מסויים, אולי זה תמיד היה ככה ורק עכשיו אני נהיית מודעת לזה. משלב מסויים זה מה שאנחנו עושים, או שזה מה שקורה לנו, אנחנו פורומים את החוטים, או שאנחנו נותנים להם להיפרם, או שאנחנו נאבקים בהיפרמותן של החוטים, בכל מקרה, בכל המקרים, החוטים שמחברים אותנו, שקושרים אותנו למקום, לאנשים, להוויה, לחיים, מתנתקים, נפרמים. וזה הטווח שיש לנו, בחיים האלה, זה טווח ההשפעה שלנו, אנחנו יכלים לפרום אותם באופן פעיל, או להיות עדים להיפרמותם, או להאבק בהיפרמות. התגובה שלנו אל מעשה הפרימה, זה מה שמעצב את חווית החיים שלנו.
ובזמן שאנחנו פורמים, או שהחוטים נפרמים מעצמם, אנחנו גם רוקמים, או שחוטים חדשים נרקמים מעצמם. אנחנו רוקמים, ואנחנו פורמים. נרקמים ונפרמים. כל רגע, כל הזמן, כל החיים, משהו נרקם, חיבור חדש נוצר, ומשהו נפרם, משהו נושר מאיתנו, משהו היה ואיננו עוד. פרימה וריקמה, כל שנייה, כל דקה, כל נשימה, מוות וחיים חדשים. מוות וחיים חדשים. איפה תשומת הלב שלנו: עם הנפרם או עם הנרקם? בלי החוטים שמחברים אנחנו יכלים להיות חופשיים, לא?
אני בברלין עכשיו, כותבת מול החלון שפונה אל החצר הפנימית. עץ המשכוכית שבחצר – העץ שמבשר את הישתנות העונות – העלים שלו התחילו להצהיב. עוד קצת אני מתחילה עבודה חדשה. כרגע אני לא עובדת וגם לא מחפשת עבודה. אני באמצע, בהישתנות של העונות. אני יושבת כאן וכותבת על משהו שהיה ונגמר ואיננו עוד. קריר כאן. האוויר פחות דחוס, מאוורר יותר. ההוויה שלי פחות דחוסה, מאווררת יותר.
אני חושבת, זה לא הזמן בישראל שסמיך. זה אנחנו. זאת אני. מערך הקשרים שלי, החוטים שמחברים, הריקמה של חיי, בישראל, היא עבה יותר. סמיכה יותר. עשירה יותר. עבודת המקרמה, יש בה יותר חוטים ופיתולים ודוגמאות ותבניות. זה לא הזמן שסמיך יותר, זה החיים שלי שם, החיים שעברתי שם, בישראל, שכרוכים ומלופפים ביותר דברים, מקומות, אנשים, קשרים, זיכרונות, חלומות, תקוות, אכזבות. הרבה חוטים שנרקמו לאורך הרבה שנים. הרבה חוטים שנפרמים ויפרמו עוד ועוד עד שלא יהיו יותר.
זהו, ואם הגעתם עד כאן, אז למתעניינים בתירגול תשומת הלב, תירגול מיינדפולנס, אני מתכוונת בקרוב ממש לפתוח קורס אונליין של 8 מפגשים, כנראה, בהם נתרגל דרכים שונות לביסוס תשומת הלב (מיינדפולנס) החל מטכניקות מאוד מודרניות (מערביות, חילוניות) ועד טכניקות שהבודהה המליץ בדרשה שלו על ביסוס תשומת הלב. נדרש ניסיון מסויים בתירגול מדיטציה אבל למי שאין כזה ועדיין מעוניין מוזמן ליצור קשר ונקיים מפגש מקדים כדי לעבור על הבסיסיים.
תודה ושלום ושנה טובה וחתימה טובה.
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, צעדים קטנים 
כתיבת תגובה