לירז אקסלרד – הולכת בדרך, צעדים קטנים

אני הולכת ביער. הצעדים שלי שקטים, שקועים. היתה סופה לפני כמה ימים, האדמה רטובה. אני הולכת על שבילים מכוסים בפריחה שנשרה, עלים יבשים ולחים, אצטורלבים קטנים, ענפים שבורים, פרחים רמוסים, אדמה, חרקים ובעלי חיים אחרים, ערבוביה שלמה, ריחנית, בריאה. ריח של בריאות מציף אותי. ריח חדש, טרי, רענן. 

לרעננות יש ריח? 

ריח של אדמה אחרי הגשם, ריח של עצים רטובים מעורבב בריח של עצים כרותים – ריח שמזכיר נגרייה אבל בטבע, אין כאן נגרייה, זאת לא נגרייה – ריח של חיים ורעש של רוח, צמרות עצים, ציפורים. אני כל כך עמוק ביער שכל מה שאני שומעת זה טבע וכל מה שאני מריחה זה טבע וכל מה שאני רואה זה טבע, יער, עצים, אדמה, פריחה שנשרה, כל הערבוביה הזאת. איזה כיף. אני עטופה בטבע. עטופה ביער. 

מה עוד אני יכלה להצטרך? מה עוד אני יכלה לרצות?

זמן, אולי מספיק זמן כדי להלך בכל השבילים האלה – בשבילים היבשים ובשבילים הרטובים ובשבילים הרחבים ובשבילים הצרים ובשבילים הסלולים ובשבילים הלא סלולים – ללכת בגן השבילים המתפצלים ללא סוף בכל השעות ובכל העונות, זה אולי. מספיק זמן כדי לחוות את כל הקשת, כל האפשרויות והאופציות והצירופים והמשתנים של היער. לראות ולהיות עדה לכל הצורות האפשריות, המופעים החד פעמיים ולא חוזרים על עצמם של עץ, שמים, אדמה, חלל. 

אותו עץ, אותם שמים, אותה אדמה, אותו חלל ואותה תנועה אין סופית של התהוות והשתנות, התהוות והשתנות, התהוות והשתנות. זה זה: לראות את ההשתנות שלא נגמרת אף פעם, לא עוצרת, אפילו לא מאיטה. 

אין מספיק זמן בעולם. 

על שוטטות

אני אוהבת לשוטט, לצאת מהבית בלי מטרה, להסתובב. ללכת לשם ללכת. רק ללכת. אני עושה את זה כל יום. זה חלק מהיומיום שלי. אני מפנה זמן ומקדישה זמן להליכה נינוחה, הליכה בלי סיבה. זה חשוב לי. יש לי הרבה פילוסופיה – השקפת עולם, ערכים, צידוקים, סיפורים שאני מספרת לעצמי – שתומכת ומחזקת אותי בזה. אני תופסת את זה  כטיפוח של הלך רוח חיובי. תמיכה בבריאות הנפשית שלי. מעשה מחזק, מזין, מטפח. משהו שכדי ורצוי לעשות ואף להרבות בו. 

אני רואה בשיטוט שלי – בסוג השיטוט, באופן, במקצב ומרקם וריח וחוויה – עדות למצב הנפש. לרווחה נפשית או העדרה. 

לפעמים אני יוצאת מהבית לשיטוט, ואין לי מושג מה ולאן ללכת. לא עולה בי כלום. אני מקיפה את הכנסייה שליד הבית. הולכת לאורך ולרחוב הכיכר שבצד השני. מקיפה את הבלוק. הולכת לסופר ובחזרה (בלי להיכנס, אם נכנסתי זה לא נחשב שיטוט. עם נכנסתי לסופר אז זה ״סידורים״). סופרת צעדים. אוגרת צעדים בשביל האפלקיציה (10000 צעדים ביום, ככה אומרים המומחים, זה לבריאות בכלל. לא פנאי ולא בטיח, לא נפש ולא סיפורים אחרים. כושר ובריאות. אז בטח שיש לי אפליקציה סופרת, זה הרי בריאות). יש ימים בהם אני עושה את המינימום. זה המינימום. 

אבל יש גם ימים אחרים. 

אם אני מסתכלת על זה מהקצה השני – הקצה השני של השיטוט, הקצה השני של היום, כאילו אני מסתכלת מהסוף, הסוף של השיטוט, הסוף של היום, על מה שהיה – אני רואה באופן בו שוטטתי עדות למצב הנפשי שלי. לרווחה או כיווץ. 

כמו בקריאה. כמו בכתיבה. כמו במדיטציה. כמו בדברים השווים בחיים. 

צריך איזה פניות בשיל לקרוא ספר. בשביל להתיישב לכתוב. בשביל להתיישב. בשביל ללכת ככה סתם. הנפש צריכה סוג מאוד מסויים של פניות, של פתיחות, של רכות. צריך זמן נפשי, זמן פנימי, שהנפש תרגיש שיש לה זמן והיא יכלה לשכשך קצת, כמו בילדות. 

יש ימים שההליכה חסרת המטרה שלי מתמלאת חיים ואני תופסת פניה לא מוכרת, נכנסת אל חצר אחורית, הולכת בעקבות ציור קיר, שיח מטפס, קשת ברחוב, רמז למיסתורין. יש ימים בהם השיטוט שלי סקרני, חקרני, סבלני, מגלה דברים, מסתכל. לא חותר קדימה, מסתכל. מגלה דברים חדשים מאוד קרוב לבית, במרחב האינטימי, המוכר, הישן. 

אני אוהבת את הימים האלה. אני רואה בהם עדות לרווחה נפשית. לפנאי מנטלי. יש בי מספיק מקום ללא מוכר, לחסר מטרה, להתגלות ולגלות, להתרווח. עם ספר. על הכרית. בשיטוט. ימים טובים. 

על שוטטות 2

התחלתי לכתוב את הטקסט הזה בסוף שבוע בו שהיית ב – Schloss Sommerwalde. יש שם מרכז בודהיסטי במסורת שאני לא מתרגלת בה ולא יודעת עליה הרבה, ואני מתארחת כאן. רק אורחת. עוברת אורח. שכרתי חדר. ישנה אפשרות כזאת כאן. גיליתי אותה לפני כמעט שנתיים, בתחילת הקורונה, אז הגעתי ליומיים והיה לי נפלא. אז באתי שוב. 

השלוס, כלומר הטירה, עומדת במרכז האחוזה, שבה יש עוד כמה בנינים וגם אגם, והכל ביחד מוקף יער. 

הטירה הוקמה ב 1891 על ידי איש עשיר בתור בית הקיץ שלו בתוך האחוזה הפרטית שלו. התכנון של הטירה נעשה על ידי אדריכל ידוע וכו׳ באותה תקופה והיה אחד ההצעות והמועמדים לשמש בתפקיד  בניין הרייכסטג בברלין. בסוף נבחר עיצוב אחר. אז סאמר, זה השם של האיש העשיר, החליט לשחזר את המבנה שתוכנן להיות הרייכסטג בתור אחוזת פרטית, בית הקיץ שלו ושל משפחתו ואת כל זה הקים בלב יער. אחרי מלחמת העולם הראושנה האחוזה החליפה ידיים. אחרי השניה עברה למזרח גרמניה ושימשה במשך 45 שנים בתור בית ספר למנהיגות של ה – DDR. היום היא מרכז בודהיסטי. 

״יש הרבה מה לטהר״ אמרה לי אשה שמתגוררת במקום. 

רצה הגורל ובימים בהם אני שהייתי במקום לא התקיימו בו שום אירועים. לא הרצאות וריטריטים ולא פסטיבלים. זה לא היה הפתעה עבורי, כמובן, בדקתי קודם, אני מגיעה בשביל המקום, לא התוכן. ככה יצא שבימים שאני הייתי שם הייתי לגמרי לבד. 

כלומר, היו שם (או כאן, כרגע זה כאן) מעט מאוד אנשים, כמה נזירים ונזירות וכמה תושבים, אנשים שחיים כאן, כולם ביחד 12 במספר (לרוב יש יותר, אמרו לי, אבל כולם נסעו למלגה, ספרד, שם חונכים עוד שבועיים מקדש חדש). מבחינת אורחים זה רק אני. שבוע הבא יהיה מלא, אמרו לי, יש פסטיבל, אירוע כלשהו, אבל השבוע ריק. 

ככה יצא שהבוקר, למשל, הלכתי במסדרון שבמקור תוכנן להיות של בניין הרייכסטג, מתחת לשנדלירים נוצצים ותקרה מגולפת שתלויה בגובה של 6 מטר מעלי, כשאני לבושה בטרנינג, גרביים וכפכפי בריכה בצבעי כחול לבן. אחר כך הכנתי לעצמי קפה בחדר אוכל המהמם עם החלונות העצומים שמשקיפים אל האגם הקטן ושתיתי אותו לבד ואז נכנסתי אל חדר המדיטציה (או קי, הם קוראים לזה טמפל, מקדש) עם החלונות בגובה 4 מטרים וישבתי לבדי מול ארון זכוכית מלא קדושים מוזהבים ועצמתי עינים. מדיטציה.