אתמול שוטטתי לאורך נחל עדה. עד לפני שבוע בכלל לא ידעתי על נחל עדה. לא נחל ולא עדה. לא ידעתי שהוא קיים. אתמול הלכתי לאורכו. מדי פעם עברתי על פני, או עבר על פני, עוד הלכן. עשינו אחד לשני הנהון של ״שלום״ עם הראש. 

לפני חודשיים שוטטתי לאורך נהר ה – Erpe. רוב הזמן הייתי לבד. השבילים היו רק בשבילי. פעם אחת, בשטח פתוח, עברו מולי גבר, אשה, 3 כלבים. הנהנו לשלום. האשה הסתכלה עלי ואמרה: בלי כלב?

בלי כלב. 

בחודש האחרון שוטטתי, והרבה, לאורך הטיילת של תל אביב. נקודת ההתחלה שלי היא ליד הכרם, רחובות זרובבל או גאולה. לפעמים אני הולכת צפונה. לפעמים דרומה. בקצה הדרומי מצאתי את שוק הדגים של יפו. יש שוק דגים פעיל ביפו! 

לפני כן, באוקטובר בברלין, שוטטתי הרבה לאורך רחוב Swinemunder. הלכתי לאט לאט וחשבתי, איך ארגיש כשאשוטט ברחובות אחרים? רחובות ישראלייים? 

זה משנה, לאורך איזה רחוב אני צועדת? איזה נהר זורם ומשרטט עבורי את המסלול? באיזה ארץ נמצאים הרחובות ובאיזה שפה כותבים את השם שלהם, זה משנה לי, זה עושה הבדל?

קונטקסט:

שאלת ישראל ברלין, בהקשר של החיים שלי, נעה בשנה האחרונה מהאחוריים לשאלה שתופסת נפח בתודעה שלי. 

זאת שאלה מוכרת עבורי. היא  מתקיימת, איפהשהו בתודעה, מהיום שעזבתי את ישראל. מתי אני חוזרת? אני חוזרת או לא? עכשיו אני חוזרת? כשיגיע השלום אני חוזרת? כשיעלה השמאל לשלטון? אף פעם? מתי? אולי עכשיו הזמן? או אולי עכשיו?

שאלה של מהגרים. שאלה שעולה בשיחות עם מהגרים אחרים. אתה נשאר? את חוזרת? מתי? השאלה נמצאת שם, באוויר הפתוח כל הזמן .זה היחסים שלי איתה שמשתנים.

לאורך תקופות ארוכות היא לא העסיקה אותי בכלל. זה לא אומר שהיא לא התקיימה. היא היתה איפשהו, מאחורי הגב שלי. לא העסיקה את התודעה. 

בשנה האחרונה השאלה הזאת נקשה לי על הגב, הפכה דוחקת. כמו כדור שלג שמתגלג במדרון ההר, היא התחילה בקטן ואז התמלאה, תפחה, השמינה, תפסה עוד ועוד חלל תודעתי. תחליטי! תחליטי! 

ואז הקורונה, שהביאה איתה עוד גל התלבטויות, 

ואז הכרה: אני לא יכלה להחליט. לא בין לבין. לא כרגע. 

ואז שאלה חדשה: האם זה באמת כל כך משנה? אם אני לא מצליחה להחליט, האם זה לא אינדקיצה (ברורה, בהירה, חותכת) שזה לא משנה? 

איפה אני חיה. איזה מראות אני רואה. איזה קולות אני שומעת. באיזה שפות מדברים סביבי. באיזה טמפרטורות הגוף מתקיים. זה משנה כל זה? למה זה משנה?

נורא דאגתי לפני שהגעתי לארץ. כאילו שכחתי את האמת הבסיסית הראשונה על הישראליות: זה (מה שזה לא יהיה) נראה גרוע יותר מבחוץ. כדי להפסיק לדאוג הזכרתי לעצמי שזה רק שינוי בנוף. רק שינוי בתפאורה. במה שהעינים קולטות והאוזניים שומעות. לא דרמה.  

***

ציטוט מתוך הספר Seeing That Frees מאת Rob Burbea. יש תירגום לעברית (אבל אין לי אותו כרגע, אז מצטטת באנגלית).  

Investigating more closely, I recognize that my ‘world’, wherever I am, wherever I move to, is a world of inner and outer experiences, that is to say, appearances – sights, sounds, smells, tastes, bodily sensations, emotions, thoughts, memories, dreams, and intentions. Some of these fragments, these more elemental appearances, are pleasant, some not so pleasant, and some neither particularly pleasant nor particularly unpleasant. Viewing through the lens of such deconstruction frees up my sense of things. And I can begin to question whether it is really as different as it seems to be from place to place. Is any environment as solid as it seems? When I look in this way, it is hard to find ‘the retreat’, ‘the work-place’, ‘the vacation’, ‘the travelling to’, or any situation I may find myself clinging to or struggling with.

***

שוטטות: לאורך הטיילת 

אני הולכת לאורך הטיילת. משוטטת, לכאן ולכאן, על הטיילת של תל אביב. המון אנשים עושים את זה. אומרים לי שזה – העומס האנושי על הטיילת – גם זה תוצאה של ימי הקורונה. אנשים ששים להיות בחוץ. על הטיילת מותר. 

כשאני על הטיילת, רוב האנשים סביבי, כך נדמה לי, עוסקים בספורט. הבגדים שלהם מספרים את זה. אני הולכת עם הבגדים הרגילים שלי, ג׳ינס, נעלי בירקנשטוק, מעיל רוח. אין לי ביגוד לספורט. אני לא עושה ספורט. 

.אני משוטטת. לעצמי אני אומרת שזה ז׳אנר אחר. שיטוט. ללכת כדי ללכת. בלי מטרה. אני מחליפה כיוונים באמצע, בלי להגיע לשום מקום. בלי צורך, בלי רצון ובלי כוונה להגיע לאיזהשהוא מקום.

ביום הראשון – כלומר בפעם הראשונה שהלכתי על הטיילת בביקור הזה, כמה שעות אחרי שנחתתי – אני נרעשת מזה שהים הוא ים, והוא שם, והוא ים, והוא כאן. 

אין ים בברלין. 

אני הולכת והמוח שלי ממלמל, הנה הים! הנה הים! באותו מקצב כמו אז, כשהיינו ילדים והמשאית הכחולה של הקיבוץ הביאה אותנו אל הים. הנה הים! הנה הים! 

וגם: הנה יפו! הנה משהו חדש! והכל מגיע עם סימני קריאה כאלה גדולים של פלא פלא פלא. הכל פלא. 

הטיילת היתה ככה גם פעם קודמת שהלכתי עליה? 

אני הולכת והמוח משווה. 

בין הליכות קודמות. דברים שראיתי אז. התרשמויות מפעם. כאילו הדרך של המוח לתפוס מה קורה עכשיו זה דרך מיליוני השוואות. 

יש יותר אנשים על הטיילת! כולם עושים ספורט! איך הם רצים! יש יותר אנשים או פחות אנשים? 

שוטטות: במוח

למה בכלל לזוז? המוח עושה את זה בשביל הגוף. הרבה חיים יש על הטיילת. סוגי קיום, דברים שאנשים עושים, דברים שהטבע עושה, דברים שמושכים את תשומת הלב:

• השקיעה
• הגולשים (גולשים על משהו דמוי חסקה, גלשני רוח, סוגים שונים של גלשנים, לכל סוג יש חוף. הסכמות חברתיות). 
• ההולכים
• הרצים
• העננים
• הציפורים
• היושבים (על ספסלים. יום אחד הלכתי לאורך הטיילת ועל כל הספסלים כולם היה שלט: צבע טרי. בלי תאריך). 
• אלו שהולכים על החוף, קרוב לקו המים, ואלו שהולכים על הטיילת, כמוני (כי הנעליים, מה יהיה עם הנעליים, אני לא רוצה חול בנעליים). 

אני יכלה לראות את כל זה בלי לזוז. אני יכלה לראות רק חלקים מזה, בעזרת תזוזה קטנה של תשומת הלב. 

יום אחד עמדתי והסתכלתי ושיחקתי עם נקודות המבט, שיניתי והחלפתי: ציפורים, רצים, הגלים בים, דייגים, גולשי רוח, חסקה, עננים כהים מתקרבים, בום! מישהו נתקל בי. אני עמדתי והוא רץ. הוא התנצל. 

הכל בסדר? הוא שאל

כן, הכל בסדר.