-
״גבר, גבר, גבר״, צעק בחור שהלך בשדרות בין ציון לעבר בחור במדים שנסע על קורקינט בלי קסדה. ״יש שם פקחים, אחי״
״אני נלחצת כשאני שומעת ערבית״ אמרה דיילת לחברתה בחלל הקטן של הדיילים ודיילות ליד התא של השירותים במטוס. ״אני מודה שאני נלחצת כשאני שומעת ערבית״. ״אתן אחיות?״ שאלה אותנו בחורה שישבה בשולחן לידינו במסעדה בגדרה. ״כן״ אמרנו. ״יואו, איזה מקסימות אתן בחיי, איזה כיף, אתן ממש מקסימות״, היא אמרה קצת לנו וקצת לבן הזוג שלה
-
״לא במקרה ההווה נקרא The present״
באמצע השבוע חזרתי מריטריט מדיטציה של שמונה עשרה ימים, שזה הכי ארוך שעשיתי אבר. שמונה עשרה ימים של עשר שעות מדיטציה ביום. שמונה עשרה ימים של ישיבה, הליכה, עמידה, ישיבה, הליכה, עמידה. בלי לדבר. בלי לתקשר. בלי לקרוא, לשמוע, לראות, חדשות, שבויים, מלחמה, בן גביר, עבודה, מטלות, לעשות, לעשות, לעשות. ישיבה, הליכה, עמידה. אני לא
-
שיטוט של בוקר, ברלין, מאי 2024
אני ערה. זה לא ערות שמרגישה כאילו אני תכף חוזרת לישון. אני פוקחת עינים. שולחת יד אל הסלולר, בודקת את השעה: 0510. אוקי. לא עדיף לקום, לירז? במילא לא תצליחי לחזור לישון. לכי לתרגל. אני קמה. ריטואל בוקר (שירותים, שינים, שוטפת פנים, קרם, מטבח, קפה, פותחת חלונות. יושבת עם הקפה, שותה. 45 דקות עברו. יאללה.
-
הכל בסדר
ביום שלישי הייתי צריכה להיות בשדה התעופה של ברלין בשעה 0630 כדי לטוס שעתיים אחרי כן. בערב לפני עסקתי בקדחתנות בשאלה איך להגיע לשם: אפשר באמצעות ה u8 והחלפה באלכס, אבל ה u8 מושבת בלילה ״משלוש וחצי עד שמסיימים״ ומי יודע מתי בדיוק זה המסיימים הזה. אפשר הפוך, u8 לגזונברונן ושם רכבת לשדה התעופה רק
-
אמא רותי מתה
ב – 21 בדצמבר אמא אושפזה בבית חולים אחרי שנפלה בבית ולא היו לה כוחות לקום. כעבור שבוע היה ברור לכולנו לאן זה הולך, מה יקרה אחרי האישפוז הזה, שאמא לא תחזור הביתה, שהחיים לא יחזרו למסלולם. מאז אנחנו (אני והאחיות שלי) נפרדות. אנחנו נפרדות מאמא. ואנחנו רואות את אמא נפרדת מהחיים. את החיים עוזבים
-
זה לא הזמן שסמיך, זה אנחנו
חזרתי מביקור בתל אביב. חזרתי אחרי 12 ימים ואני מרגישה כאילו זה היה הרבה יותר. כאילו נוצר פער בין החיים שלי בברלין והחיים שלי בברלין. כאילו הזמן בישראל, הזמן כשאני מבקרת בישראל, זז אחרת, לאט יותר, סמיך יותר. החיים, כלומר אנשים אחרים והסיפורים שלהם, מסתלסלים לי במוח. הגעתי לארץ ביום שבת בערב. הטיסה נחתה באיחור.
-
״האירוע״: פמיניזים שמתממש בחיים
״People judged according to the law, they didn’t judge the law״ קראתי השבוע את ״אירוע״ של אנני ארנו, ספר שבכלל התכוונתי לא לקרוא. לפני שנים, כשהספר תורגם לעברית, קראתי עליו ביקורת שכתבה רונית מטלון, וחשבתי לעצמי שהנה, זה ספר שלא אקרא. זה ספר שקשה לי מדי. הנושא, התוכן, הציטוטים שהיא הביאה בביקורת, זה יותר מדי
-
בני אדם. יהודים. בני אדם יהודים. ״עדיף לשאת עוול מאשר לעשות עוול״. קריאה בפרימו לוי
אני זוכרת במעומעם את הפעם הראשונה שקראתי בפרימו לוי. אני זוכרת יותר את האווירה שהייתי בה מאשר את הפרטים. אני חושבת שזה היה בספר ״הזהו אדם״ אבל אולי זה היה ב״טבלה המחזורית״ או שזה היה ״השוקעים והניצולים״. היה חם. השמש חיממה את האוויר והאוויר הקיף אותי ואני זוכרת את התחושה הפיזית של להיות מוקפת מוחזקת
-
איך אני מחזירה לעצמי את האמון בבני אדם
בין שלל הרשימות שאני מנהלת – או רשימות שמנהלות אותי, או שהן מתנהלות במקביל אלי – ואני מתכוונת גם לרשימות פיזיות, רשימות שבאמת קיימות במרחב הוירטואלי, ורשימות שקיימות במרחב התודעתי שלי, רשימות שאין להן ייצוג ויזואלי – יש את רשימת ה״ספרים או קריאה לימים קשים״. ובימים קשים אני מתכוונת לימים בהם האמון שלי באנושות, בבני
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, בצעדים קטנים
כל מה שחי: מחשבות על החיים, התרגול, המוות
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, בצעדים קטנים 