לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

באחד הימים הלכתי בין גבעות, דורכת על עשב ירוק, נמוך, קצר, חשופה לשמש, לרוח, למבטים של אחרים. נזהרת שלא לדרוך על קקי של כבשים. פתאום נעצרתי. השקט עצר אותי. לא שמעתי כלום, שום דבר, וזה הפתיע אותי. לא הבנתי לאן הלכו הקולות והרעשים. לא היה שם כלום, מסביבי, שום דבר. רק אני. ואני הפסקתי לחשוב לרגע, המחשבות הפסיקו להתרוצץ במוח שלי, אז נהייה שקט, העולם השתתק. 

איך היה?

חזרתי משלושה חודשים של ריטריט מדיטציה ותרגול בודהסיטי בשתיקה בגאיה האוס, מרכז ריטריטים באנגליה. חברים שואלים אותי: ״איך היה״? ולי, אין לי מושג איך לענות על זה. 

איך מסכמים את החוויה הזאת? 

אני רוצה גם לענות ולהסביר ולדייק בתיאורים שלי, וגם לשמור על החוויה צנועה ושקטה ויפה ופרטית, כמו שאני מרגישה אותה, ואולי זה קצת חופף לריטריט עצמו, שהיו בו אלמנטים של פרישה מהחיים, יציאה מזרם החיים הרגיל שלי, ואלמנטים של צניעות ופשטות ופרישות ופרטיות. 

ואיך בכלל מספרים על משהו שהוא כל כך לא סיפורי, שיש בו כל כך מעט התרחשויות, כל כך מעט ״עשייה״, שעיקר התנועה בו היא תנועה פנימית, תנועה פנימה? אני לא יודעת איך לספר על זה, מה לתאר, מה להוציא ומה לשמור בפנים, מה פרטי, ולמה יש משמעות עבור מי שאינו מתרגל, איך להיות מובנת ולא דרמטית בלי לפשט או להוריד או להנמיך או למזער את מה שאני מרגישה. 

אז אני כותבת. לא סיכום, חלילה, פכים קטנים משלושה חודשים. 

על המקום

Gaia House – Insight Meditation in the Buddhist Tradition

הוא בית או מבנה גדול, ענק, בסגנון האחוזה שרואים ב – Downton Abbey. מבנה רב־אגפים וחדרים רבים בעלי ייעודים שונים מוקף מדשאות ירוקות, עצים עצומים ועתיקים, גינות פרחים וגינת ירק. לי המקום הזכיר את ״הבית הכולל״ של ילדותי בקיבוץ, הבית בו גרנו מכיתה א׳ עד כיתה ו׳, והוא כלל את כל מה שהיינו לכאורה צריכים: חדרי שינה, חדר אוכל ומטבחון, מקלחות, שירותים, כיתת לימוד עם לוח וחצר גרוטאות, רק שבמקום כיתה בגאיה האוס יש חלל מדיטציה נפלא. 

הכלל הראשון, מתוך מלא מלא מלא כללים של גאיה האוס, הוא שמתנהלים בו בשתיקה. לא מדברים. אין דיבורים. פה ושם יש אנשים – הקהילה הקטנה שגרה במקום ומטפלת בו, או חברים בצוות התפעול או ההוראה במקום – להם מותר לדבר, אבל גם הם עושים את זה בקולות מהוסים ופינות  חשוכות של הבניין. המרחב הציבורי לא כולל קולות אנושיים. 

במקום זה, כצורה בכל זאת לתקשר ולהעביר מסרים, יש המון המון פתקים בכל מקום. הפתקים מספרים את החוקים. החוק שהיה לי הכי קשה איתו הוא חוק השירותים. או בעצם חוק איסור השימוש בשירותים בין 10 בלילה ל 06:00 בבוקר. או ליתר דיוק, לא איסור שימוש בשירותים, איסור על הורדת מים (כי הבניין ישן והצינורות מרעישים ואנחנו, מתוך חמלה לחברינו המתרגלים, לא רוצים להעיר אותם בלילה במעשה הבנאלי כל כך של הורדת מים אחרי שימוש בשירותים). הו יא. 

עכשיו, ידעתי באופן כלשהו על החוק הזה. שנה לפני כן, בספטמבר של שנה שעברה ,נסעתי לגאיה האוס לריטריט קבוצתי. כבר אז היו לי מחשבות על ריטריט ארוך וידעתי שיש אפשרות לעשות את זה שם ורציתי לבדוק את המקום. ישנתי באגף אחר, היו בו 5 או 6 או 7 חדרים, אני לא בטוחה כמה, פרוסים לאורך מסדרון שבקצה שלו חדר שירותים ומקלחת. אם וכשהתעוררתי בלילה והייתי צריכה לשירותים, הלכתי לשם, עשיתי את שלי והורדתי מים. ואז הגיע הבוקר ואני קמתי לפני כולם והלכתי לשירותים ותהיתי מי הם האנשים האלה שמשתמשים בשירותים משותפים ולא מורידים את המים אחרי שהם עושים שם משהו. איפה הם גדלו? אין להם אמא? 

מתישהו מאז, ואני לא בטוחה איך זה קרה, התבהרה לי התמונה, הבנתי שהיה שם פתק, שזה החוק, ושאני זאת שלא ״בסדר״ בתסריט המטורלל הזה. ככה שכשנסעתי לריטריט הארוך היה לי ברור שהחוק הזה יהיה מקור קבוע ויציב של דוקהה, כלומר אי נחת. ואכן, כך היה. בלילות רבים. כל פעם, כל פעם כשהתעוררתי באמצע הלילה והרגשתי צורך ללכת לשירותים, קיללתי בליבי. איזה מין דבר זה, לא להוריד מים בשירותים? אז הצינורות עושים רעש, אז מתעוררים באמצע הלילה! מתעוררים! אפשר לחשוב. הרי כולנו מתרגלים כאן, בטח אנשים יכלים להתמודד עם זה. בגלל זה קוראים לזה תרגול! 

על השתיקה

לקח לי זמן לזהות אותה, את האשה הזקנה, לקח לי זמן להבין שאני מכירה אותה. שמתי אליה לב כי היא הייתה שם בין ריטריטים, כלומר, כשהבית יחסית ריק, והיא הייתה מאוד זקנה ומאוד שברירית. היא תירגלה על כסא, ישבה זקופה, נוקשה. ראיתי אותה מתרגלת בהליכה במדשאה האחורית. היה היסוס וזהירות בכל תנועה שלה, בעמידה, בהרמת הרגל, בהורדת הרגל, בהעברת המשקל. כאילו הגוף לא בטוח שהוא ישמור על יציבות עם התנועה, עם השינוי. והיא הייתה מאוד שקטה. גם בסביבה שבה כולם שותקים היא הייתה שקטה, שקט עמוק. 

פגשתי אותה שנה לפני כן, ביום האחרון של הריטריט. בין סיום ריטריט קבוצתי ועד 15:30 מותר לדבר ואני והיא מצאנו את עצמנו מדברות בחדר אוכל, אחרי ארוחת צהריים, בזמן שרוב האנשים מתאדים מהמקום. היא סיפרה לי שהיא באה הרבה שנים לגאיה האוס, משנות השמונים, הייתה גם במבנה הקודם, היא מתרגלת ותיקה שעשתה הרבה ריטריטים. 

שאלתי אותה אם הכירה את רוב והיא ענתה שכן, שהיא עשתה איתו שני ריטרטים. אז שאלתי איך הוא היה, איך היו הריטריטים. שאלתי את זה בלי להסתכל עליה, אולי כי התרגשתי, קינאתי אפילו. אני לא הכרתי את רוב. 

״את יודעת איך הוא תמיד היה מדבר על ה – deepest desires שלנו, ועל החשיבות של לחיות בהרמוניה איתן״?

״כן״ אמרתי

״אז אחרי ריטריט איתו״ היא אמרה (אני חושבת שזה היה ״eros unfettered – opening the dharma of desire״ הריטריט שהיא אמרה, אבל לא לגמרי בטוחה) ״הבנתי שמה שאני באמת רוצה זה לחיות בסביבה של טבע פראי״ היא אמרה, והפנים שלה, ראיתי כי הרמתי את הראש והסתכלתי ישירות עליה, היו מכווצות, אדומות, נוצצות, שטופות דמעות, ״ועברתי לגור ב – Cornwall״ היא אמרה, ״בין השחפים״, היא אמרה. 

״את יודעת״ אמרתי לה, מתרגשת מאוד, ״אני לא יודעת, אני חושבת שאני לא יודעת מה ה – deepest desire שלי״ ואיך שאמרתי את זה ידעתי שזה לא נכון. שאני כן יודעת. אני רוצה לתרגל. אני רוצה שהתרגול יהיה מרכז החיים שלי, שהחיים שלי יהיו התירגול. 

בוקר אחד ישבתי בספריה והסתכלתי דרך החלון הגדול על המדשאה, העץ הגבוה שנראה מפוצל, כמו משחק הרכבה, על שישה לוחות זכוכית נפרדים, וראיתי אותה בצד של החלון, יושבת על כסא עץ בקצה של המדשאה במקום ממנו אפשר לראות גם את הבניין וגם את המדשאה והעצים העתיקים שמקיפים אותה. לידה היתה מזוודה קטנה. היא הסתכלה על הכל, הזיזה את הראש מצד לצד. פעם אחת היא נעמדה ועשתה שני צעדים קדימה והרימה את הידים לשמיים ואז הורידה אותם וחזרה לשבת. 

חשבתי לעצמי שהיא נפרדת. שהיא אומרת שלום. שהיא יודעת, אולי לא אחזור לכאן שוב, אולי לא אהיה כאן שוב, לא אראה את העצים האלה, את הבניין, את המדשאה. רציתי להגיד לה שאני מבינה, שאני רואה, שזה מקום חשוב עבורה, מקום של הלב, שהיא אומרת לו שלום, אבל השתיקה, השתיקה, לא אמרתי כלום, ואף אחד לא אמר שום דבר, ואז שמעתי צפירה של מכונית וראיתי אותה נעמדת, מרימה את המזוודה שלה והולכת, יוצאת מהמסגרת של החלון.

על מה קורה לתודעה  

כחלק מהשהות בגאיה האוס כל הדיירים נדרשים להקדיש שעה ביום לעבודה במקום. בין הניירות שמקבלים כשמגיעים, ניירות שמכילים את כל החוקים והכללים, כתוב גם מה המטלה של כל אחד. אני קיבלתי לנקות את השירותים באגף של המתרגלים בריטריט אישי או ריטריט עבודה, כלומר באגף בו שהיתי. באגף הזה יש 18 חדרי שינה, 3 שירותים, 4 כיורים ו-3 מראות. התפקיד שלי היה לדאוג שהם יהיו נקיים. כל יום. שלושה חודשים. 

וככה זה התפתח: 

1. בהתחלה התמרמתי בתוכי. איך אפשר שלא? שאלתי את עצמי אם זה יכול להיות שבאמת זה יהיה התפקיד שלי במשך שלושה חודשים. איך זה שדווקא אני מקבלת את זה? האם אפשרי לבקש העברה? זה משהו שאני ארגיש נוח לעשות?
2. המרמרת היומית, קראתי לזה ביני לביני, כל יום, 08:15, שעה המרמרת היומית. כדי להילחם בזה, במרמרת, כי בכל זאת, אני כאן כדי לתרגל, לטפח תכונות מיטיבות וכו׳, הזכרתי לעצמי שגם אני משתמשת בשירותים האלה, שאלו השירותים היחידים שיש לי לשלושה חודשים הקרובים, שעדיף וטוב לדעת שהם יהיו נקיים. אחרי קצת זמן הוספתי להרהור הזה את המחשבה שבטח גם דיירים אחרים מעריכים את זה שהשירותים נקיים כמו שצריך. ואז – 
3. עברתי לביקורת וחשדנות כלפי אחרים. למה הוא והוא לא עושה כלום? מה הוא עשה כדי לקבל פטור מעבודה? ולמה היא התפקיד שלה זה לדאוג לעציצים? זה פייר, זה?
4. טוב, לא יפה לבקר אחרים. לקנא. אבל באמת, בלי קשר, למה אנשים לא יודעים להשתמש בשירותים? כמה נייר הוא צורך? למה הוא משאיר רטיבות אחריו? מי מתנהג ככה? וכדומה. תפסתי את עצמי. אני לא מוכנה להתמרמר כל יום על מתרגלים אחרים. זה בלתי נסבל. משם עברתי ל –  
5. ביקורת כללית על העולם. נגיד, על ישראל. מחשבות של תנופה ורעם על ישראל. זה בא לי בקלות, מרגיש טבעי, פחות מסוכן לתודעה. זה היה ערמומי. תפסתי את עצמי. גם זה מרמרת, רק בחזות אחרת. אני לא מוכנה. לא מוכנה. 
6. ואז הגיע השלב הנעים בו כל כמה דקות הייתי חושבת, אה! הנה אני, מנקה את השירותים בלי מרמרת! ובין לבין ממלמלת בפנים, כמה נייר טואלט צורכים פה! מה הם עושים איתו?!? 
7. עוד זמן חלף, ואני הפסקתי לחשוב על אחרים בזמן שניקיתי את השירותים. התעסקתי יותר בלנקות אותם. ניסיתי למצוא שיטות יעילות, כל יום שני אחליף את המגבות למשל, מגבות הידיים ושטיחי הרצפה גם היו במטלות שלי, אבל לא כל כך הצלחתי בזה. נעתי בין לדבוק בשיטה ללהתאים את עצמי למצב השירותים באותו היום. 
8. מתישהו ביוני, כלומר אחרי חודשים, רק ניקיתי את השירותים. פשוט ניקיתי אותם וזהו. כלומר גם לפני כן ניקיתי אותם, ברור, כל יום, אבל מתישהו ביוני ניקיתי אותם בלי כל הדרמה, המרמרת, המחשבות, פשוט ניקיתי אותם. מגבת רטובה לקחתי לכביסה והבאתי אחרת. דאגתי שתמיד יהיו כמה גלילים של נייר טואלת שאף אחד לא ידאג שיתקע בלי. שיש מגבוני נייר לידיים. וזהו. שירותים נקיים. עכשיו מקלחת, קפה, מדיטציה. עוד יום. 

על רגעים קטנים של אושר

אני יושבת ומסתכלת דרך החלון על העץ השלם שמתפזר בין שש זגוגיות. אני מרגישה את התנוחה של הגוף. מסתכלת על העץ. מרגישה את הגוף יושב. חושבת: ואוו, אני רק יושבת ומרגישה את הגוף. שום פעילות מנטלית, אני חושבת. אה, אבל עכשיו אני חושבת, אני חושבת, וזה שוב מתחיל. עולם חדש נברא. 

כמה פעמים זה קרה: היה חם, חם מדי, ואני יצאתי מהבניין הטיפה אפלולי וקריר אל המדשאה והסתובבתי קצת, אולי עשיתי מדיטציה בהליכה, אולי שתיתי תה יושבת על ספסל מסתכלת על העצים העצומים, אולי משהו אחר. ואז הפסקתי ובמקום זה הלכתי על פינה מוצלת וירוקה במדשאה ונשכבתי על הדשא ונשארתי שוכבת עד שנמאס לי. 

אז זה, זה: הלוואי שתמיד, כלומר מדי פעם, יתקיימו התנאים והנסיבות שיביאו אותי לשכב על דשא כלשהו, מתחת לעץ כלשהו, ולהסתכל על חתיכת שמיים. 

ומה עכשיו?

אין לי מושג, בחיי. פתוחה להצעות ורעיונות והשראה. מה שכן – אני תכף אציע סדרת מפגשים (המשך) לקריאה, הרהור ותירגול לפי הסאטיפאטנה סוטה (הסוטה לביסוס התודעה או כינון תשומת הלב) במהלך אוגוסט וספטמבר. אפרסם עוד פרטים בהקדם. אם מעניין אתכם צרו קשר בפרטי בבקשה.