לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

ב – 21 בדצמבר אמא אושפזה בבית חולים אחרי שנפלה בבית ולא היו לה כוחות לקום. כעבור שבוע היה ברור לכולנו לאן זה הולך, מה יקרה אחרי האישפוז הזה, שאמא לא תחזור הביתה, שהחיים לא יחזרו למסלולם. מאז אנחנו (אני והאחיות שלי) נפרדות. אנחנו נפרדות מאמא. ואנחנו רואות את אמא נפרדת מהחיים. את החיים עוזבים אותה, ואותה עוזבת את החיים. זה היה כאילו כל יום היא נשמטה, כל יום היה ממנה קצת פחות. אני חושבת שהיינו בנות מזל, במובן הזה, שראינו את הסוף מגיע והיינו שם. 

שבועיים אחרי האשפוז ושבוע אחרי שהרופאים עידכנו אותנו שאמא חולה סופנית אני הגעתי מברלין. הייתי בארץ שלושה שבועות. הייתי שותפה לשלב של להוציא אותה מבית חולים ולארגן אותה בדיור המוגן בקיבוץ. כשהגעתי אמא שמחה בי, החזקתי לה את היד והסתכלנו אחת לשנייה בעינים. פה ושם דיברנו. כשנסעתי, שלושה שבועות אחרי, לא היתה לי אמא להיפרד ממנה. היא היתה שם, הגוף שלה, שרוע על המיטה, אבל היא לא היתה. באותו היום היא רוב הזמן ישנה עם הגב אלינו. 

בדיוק שבוע אחרי שחזרתי לברלין, יום ראשון 28 בינואר בצהריים, גלית אחותי כתבה לי שזה עניין של שעות, שעלי להגיע. קניתי כרטיס לבוקר של יום שני. התעוררתי בחמש בבוקר וקראתי הודעה מגלית: ״זה נגמר״. ההודעה הגיעה בשעה 0430. 

האחיינית שלי רומי, הבת של גלית, הסיעה אותי מנמל התעופה אל הבית שלהם בתל אביב, ומתישהו באמצע הדרך תהייתי איך זה שאמא עוד לא התקשרה, שאמא לא מתקשרת. היא תמיד מתקשרת כשאני מגיעה, לא מתאפקת, לא מחכה לי, מתעלמת ממה שאני אומרת לה, אמא, הטלפון שלי לא יעבוד כאן, חכי לי. אמא לא מחכה. אמא מתקשרת. רק לשמוע את הקול שלך, היא אומרת, לדעת שאת כאן. 

כשהגענו אל רחוב אחד העם בתל אביב רומי אמרה שיש אזעקה ביפו ודרום תל אביב. ״אנחנו לא בדרום נכון?״ היא שאלה. לא לא, אמרתי, אנחנו בלב. אבל אז ראינו אנשים יוצאים מפתח של בניין ורצים לאנשהוא ועוד כאלה מבניין אחר ורומי אמרה שאולי זה כן אזעקה עבורנו אז עצרנו את הרכב באמצע הכביש, יצאנו, הלכנו אחרי אנשים אחרים והגענו אל מקלט ואנשים אמרו לנו להיכנס, להיכנס פנימה. שמענו בומיים. ראינו עשן בשמים. נכנסו. עמדנו בפנים כמה שניות, נבוכות משהו. ואז רומי אמרה, אבל השארנו את הרכב באמצע הכביש עם האורות עובדים. שאלתי אותה מה היא מעדיפה לעשות ואמרתי שאין בעיה ללכת והחלטנו לחזור אל הרכב. מצאנו אותו כמו שהשארנו אותו, מנצנץ באמצע הכביש. נכנסו והתחלנו לנסוע ונתקענו בפקק כי מישהי אחרת עצרה את הרכב באמצע הכביש ועוד לא חזרה אליו. בסוף הגענו הביתה ופגשתי את אחותי וכל הילדים שלה ואכלנו פיצה ופסטה שהם הזמינו עוד קודם. 

יום למחרת, ביום שני, קברנו את אמא. ההלוויה נקבעה ל – 1500, נפגשים בבית הקברות. בגבעת ברנר לרוב ההלוויות יוצאות ממרכז הקיבוץ והחברים הולכים ביחד אל בית הקברות אחרי טרקטור שנושא את הארון. אבל באותו היום היה צפוי להיות גשום וסוער אז הוחלט לוותר על החלק הזה ולהיפגש בבית הקברות מתחת לסככה ולעשות שם את הטכס ואז ללכת ביחד למקום הקבורה. בסוף היה יום יפה עם אוויר קר וצלול ואור עמוק וזוהר וכל הירוק של הקיבוץ והפרחים והרקפות בבית הקברות זהרו ונצנצו. 

בטכס הדוד שלי דיבר, אני אחריו, אחר כך 2 אחייניות דיברו ואז שלושה חברי קיבוץ, שני בני כיתה של אמא וחברה טובה. אני אמרתי, בין השאר: 

אחרי המשבר הגדול בחיים של אמא, שנים אחרי, היא אמרה לי שבלי גבעת ברנר, בלי הקהילה של הקיבוץ, היא לא היתה מתאוששת. אחרי שיורם נפטר באתי לישון אצל אמא. בבוקר שתינו קפה והחברות של אמא הגיעו. בנות הכיתה. נשים שמכירות אותה כל החיים שלה, כל החיים שלהן. כשהוצאנו את אמא מבית החולים והבאנו אותה אל הדיור המוגן בקיבוץ הן היו שם שוב. בני ובנות הכיתה שלה. באים להגיד שלום, לשאול עם אנחנו צריכות משהו, אם אפשר לעזור.  איזה דבר מופלא זה בעיני. ההתקיימות של קהילה, התמיכה של קהילה. העובדה שעזרה מוצעת, שאפשר להעזר, שבתוך הבלגן של להיפרד מהעולם ולראות את אמא נפרדת מהעולם אנחנו לא לבד. המוות של דוד יורם, והמוות של אמא, הביאו אותי חזרה את הקיבוץ, אל הדברים היפים בקיבוץ. כמו הזדמנות חוזרת להעריך מאוד מאוד את מה שעזבתי לפני שנים. הרבה תודה לכם, לבנות, לצוות בדיור המוגן, למעגל התמיכה הקהילתי. 

בני הכיתה וחברי הילדות שדיברו הזכירו את הדברים הבאים: שהיא היתה יפהפיה, שהיתה ספורטאית נהדרת, כמה אופטימיות היתה, והמשבר הגדול. 

יפה אני יודעת, תמיד ידעתי, אני רואה בתמונות. על ספורטאית שמעתי כבר, גם ממנה. אבל אופטימית? אמא שלי?!? שום דבר באשה שאני הכרתי לא היה אופטימי, לא הזכיר אפילו, לא היה קרוב לאופטימי. הייתי רוצה להכיר אותה כשהיתה אופטימית, אמרנו אני והאחיות שלי והדודה שלי אחת לשניה. אני אפילו לא יכלה לדמיין את אמא שלי אופטימית. ואת המשבר הגדול אני מכירה מקרוב. 

יותר מהכל בחיים האלה אמא אהבה אותנו. אותי, את האחיות שלי, את הנכדים ובשנים האחרונות את הנינים שלה. אני תמיד ידעתי את האהבה שלה. תמיד ידעתי שהיא מאוד אוהבת אותי. אני מניחה שגם זה חסד. שזה לא ברור מאליו. האהבה שלה כלפי, האופן שבו ראתה אותי, הדברים שחשבה עלי, ההערכה שלה אותי, ההתפעלות שלה ממני, היו לשכבת הגנה, לציפוי, למעטפת שהולכת איתי תמיד. לפעמים היא מרגישה דביקה, לפעמים כובלת, כמעט תמיד היא חלק מהעבודה שאני הולכת זקופה על האדמה הזאת, בעולם הזה. שיש לי תחושת ערך עצמית. 

הרגעים הטובים של החיים, השמחות הקטנות, רגעי הנחת, לא התכלדו אצל אמא לכדי אמונה בעולם, בעצמה, במה שיש לה. הרגעים הטובים לא נצברו אצלה ולא התגבשו לאדמה יציבה, למשהו שאפשר להישען עליו. היא לא אספה אותם. לא נצרה אותם. לא נתנה להם משקל. היא לא האמינה בזכות שלה אליהם. החיים, מבחיתנה של אמא שלי, ככה אני הרגשתי לפחות מאז המשבר, היו תמיד לא מספיק, תמיד כרוכים באכזבה כלשהי, תחושת חסר ואין. וזה אולי מה שהכי עצוב לי בימים האלה של פרידה ופרידה ופרידה. שהיא לא באמת אהבה את החיים שלה. 

אחרי הטכס הלכנו אל בית הקברות וקברנו את אמא ליד דוד יורם (שנפטר בספטמבר), וליד ההורים שלה, רבקה אורן ומילן אורן. יש לנו ממש אחוזת קבר בגבעת ברנר, למשפחה שלנו. 

בכלל שאמא לא מתה בבת אחת ולא בסתר ולא בהפתעה היה לי זמן לקבל תחושה מסויימת על איך זה, איך החיים שלי בלעדיה. כשחזרתי אל ברלין ונסעתי ברכבת אל הבית שלי היה שלג בחוץ. הוצאתי את הסלולר, צילמתי ובאתי לשלוח לה ואז נזכרתי שאין מה, אין למי, אמא לא שם. מדי פעם אני נזכרת שלא דיברתי איתה. מדי פעם עוברת בי המחשבה – תמיד עם תחושת דחיפות – שאני צריכה להתקשר לאמא, שאמא מחכה לטלפון שלי. ואז אני נזכרת, אה! בעצם לא, וכל הגוף של נרפה. אמא לא מחכה. אמא לא תחכה יותר. אמא חיה בי בהעדרות שלה. אני מרגישה אותה דרך זה שהיא לא, דרך הדברים שלא קורים יותר, שלא יקרו יותר. הנה, ממש עכשיו, ערב שישי, ואני לא מתקשרת אל אמא. ואין לי אמא להתקשר אליה. 

אני מקווה שטוב לה, לאמא, או לכל הפחות, שהיא לא סובלת. 

תודה על החיים שלי אמאלה.