לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

״People judged according to the law, they didn’t judge the law״

קראתי השבוע את ״אירוע״ של אנני ארנו, ספר שבכלל התכוונתי לא לקרוא. לפני שנים, כשהספר תורגם לעברית, קראתי עליו ביקורת שכתבה רונית מטלון, וחשבתי לעצמי שהנה, זה ספר שלא אקרא. זה ספר שקשה לי מדי. הנושא, התוכן, הציטוטים שהיא הביאה בביקורת, זה יותר מדי עבורי. לא רוצה. גם כשהיא, אנני ארנו, הסופרת, זכתה בנובל, לא קראתי. לא בשבילי. לפני כמה זמן חברה הזכירה את הספר בשיחה ביננו. אמרתי לה את זה, שאני לא רוצה לקרוא, שזה קשה מדי בשבילי. אז היא אמרה שזה באמת קשה אבל זה ספר שצריך לקרוא. הבנתי את זה בהקשר של הדיאלוג המתמשך בנינו על ספרות. יש ספרים שצריך לקרוא. 

ועדיין. 

התחלתי את הספר בהלך רוח של ״אני לא מוצאת מה לקרוא״. זה קורה לי לפעמים, בדרך כלל אחרי שאני מסיימת ספר שמאוד אהבתי, שאני לא מצליחה להתיישב על אחר. שכל ספר שאני מנסה לא מתאים. לא נתפס. אני לא ממשיכה איתו. מתחילה ועוזבת. ככה הגעתי אל ״האירוע״. כמעט בבחינת, לפחות אוכל להגיד שניסיתי, גם אם לא יצליח. 

אבל זה כן הצליח. 

קראתי את הספר בתנופה, ברצף, כשרוב הזמן אני רכונה-מקופלת על הספה, מחזיקה את הראש בין הידים בלפיתה שמבטאת משהו בין אימה וחוסר אמונה וחשש ורצון עז שזה יגמר כבר (האירוע, לא הספר), שהיא תצליח, שהיא תצא  מזה. צרפת, שנות השישים, החיים של נשים, הדברים שנשים היו צריכות לעבור. אלוהימה. 

לפעמים פמיניזים זה משהו שמתממש בחיים. לא רעיון, לא תפיסה, לא עמדה פוליטית, לא השקפת עולם. לא רק. לפעמים, כמו בספר הזה, בחיים שמתוארים בו, באירוע, פמיניזם זה משהו שעושים, שעוברים, שחיים. זה משהו שחיים אותו. שמתגלם באופן בו אשה חיה את חייה, בהחלטות שהיא מקבלת, בבחירות שהיא עושה, באפשרויות שניצבות בפניה והאופן בו היא מנתבת את ספינת החיים שלה ביניהן. 

פמיניזם בתקופה של חיי, בעידן הזה, זה גם האופן שבו את חיה את חייך. הזכויות שלקחת לעצמך. ההחלטות שקיבלת. הזכות, שתכלס רק מעט מאיתנו באמת ממשות, באמת יכולות לממש, הזכות לקבל החלטות. לבחור. כאשר כל האופציות לא פתוחות, לא זמינות. פנימיזים בעידן הזה בו מתקיימים חיי זה הרבה פעם לבחור בין אופציות ואפשרויות שלא קיימות עבורך. 

והרבה פעמים, בעידן הזה, בתקופה הזו שבה חיי מתנהלים, פמיניזים שהוא הזכות לבחור אומר לבחור במה שהוא מחוץ לזרם, בדרך הפחות מוכרת, הפחות מקובלת. זה לבחור במה שהחברה לא ייעדה עבורך. זה לא רק לצאת מאזור הנוחות שלך, זה ברור, אבל פמיניזים זה יותר מזה, זה לצאת מאזור הנוחות של החברה. זה לצאת מאזור הנוחות של החברה הכללית. אזור הנוחות שהחברה (הורים, בית ספר, חינוך, תרבות, קהילה) ייעדה עבורך. הקצתה לך.

פנימיזים בעידן הזה, אפילו בעידן הזה, זה בחירה לעשות משהו אחרת מן המקובל. בעצם, אפילו עצם הבחירה זה כבר פמיניזם וזה כבר מוציא אותך מהעדר. מהנורמה. מההקצאה שקיבלת מלידה, מבואך על העולם. עצם הבחירה – במובן של לא להיות באוטומאט, לא לחיות באוטומאט, לא ללכת רק בדרכים הידועות – מימוש הזכות לבחור, זה כשלעצמו מוציא את האשה מהנורמה, מהדרך הסלולה, מהדרך שסלסלו דורות של נשים וגברים לפני חייה. זה כשלעצמו מימוש של פמיניזם. 

לצאת לעבוד למרות ועל אף שלא צריך, שיש מספיק. להישאר בבית עם הילדים למרות שכל החברות סביבך לא עושות את זה. ללמוד מקצוע. ללמוד מדעים. לטייל לבד. לטייל עם חברות. לכתוב ולפרסם. לנהוג ברכב. לנהוג באופנוע. לצלול. לטוס. לצנוח. לעשות את מה שהאמהות שלנו לא העלו בדעתן לעשות (כי לא היה אפשרי עבורן. כי הן לא ידעו שאפשר. כי לא). הפמיניזים שמעניין אותי, שנותן לי השראה ותקווה, זה פמיניזים שרואים, שבא לידי ביטוי בחיים, באופן בו נשים חיות את החיים שלהן. 

וגם חשבתי, והרגשתי, בזמן שקראתי את הספר ואחרי כן, איזה זכות גדולה זאת וכמה זה נדיר, לגדול כמו שאני גדלתי, להיות אישה בתקופה הזאת דווקא, לממש חלק מהאפשרויות שהעת הזאת מזמנת, ללמוד, לטייל, לחיות לבד, להיות בטוחה ומוגנת. כמה זה נדיר. בכל ההיסטוריה הארוכה של היות שני המינים זאת לא היתה אפשרויות עבור המין שלי. וגם היום, גם בתקופה הזאת, כמה זה נדיר עבור בנות המין שלי. נדיר וחד פעמי. 

ורק למקרה שזה לא ברור, הטקסט הזה הוא גם המלצה חמה לקרוא את הספר ״האירוע״ מאת אנני ארנו. 

(הציטוט בהתחלה הוא מתוך ״אירוע״ של אנני ארנו. יש לספר תרגום לעברית, וקראתי עליו ביקורות במצויינות. אני קראתי באנגלית כי זה מה שהיה זמין עבורי).