לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

חזרתי לפני שבוע מישראל. יום של נסיעה. שמונה שעות וקצת, ושלושים מעלות הבדל מהבית בתל אביב אל הבית בפרנצלאוורברג, עם לב מכווץ. חששתי מהטילים בזמן שהייתי שם. חששתי מהקור והחושך כאן. אני לא אוהבת נסיעות. הזמנתי מונית דרך אפליקציית Welcome Pickups משדה התעופה הביתה. שלפחות סוף יום הנסיעה יהיה איכשהו נוח.

בטיסה ישב לידי בחור שהריח כמו בקבוק אפטרשייב. הבאתי איתי סנדוויץ' מהבית כדי שלא אצטרך להתמודד, שוב, עם הדבר הלא מזוהה שטבעונים וצמחונים מקבלים בטיסה, משהו שאסף גרניט הכין, ואני לא מבינה איך הוא לא מתבייש מזה. מאז ה־7.10 הייתי בישראל המון פעמים (שש או שבע או שמונה, מי סופר), ותמיד טסתי עם אל על. אין לי כוח למתח שכרוך בלתהות אם הטיסה תצא או לא, וגם אין לי כוח למה שאל על מגישים בתור אוכל.

ביציאה מהשדה נתקעתי, כי הכבודה שהגיעה במטוס של אל על התעכבה. Verspätet. חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי, ואז הכבודה של נוסעי אל על הגיעה אל המסוע ונסעה על המסוע, והכבודה הפרטית שלי לא הייתה שם, ואז הייתה עוד הפסקה. ואז עוד קבוצה של מזוודות, ועוד הפסקה, ואז אני כבר הייתי באמת לחוצה, עצבנית ואומללה, למרות שאמרתי לעצמי שזה הכול שטויות והיא תכף תגיע, היא תמיד מגיעה. הייתי לחוצה, עצבנית ואומללה, והקפתי את המסוע בהליכה איטית ומסודרת ותנועות מדודות, כדי לנסות להרגיע את עצמי וגם כדי שלא יראו עד כמה אני לחוצה, עצבנית ואומללה.

בסוף היא הגיעה, כמו תמיד, ולקחתי אותה ויצאתי, ושיבחתי את עצמי על זה שהזמנתי מונית ואני לא תקועה בהתלבטות הזאת של איך לנסוע הביתה. בחוץ הנהג חיכה לי והוביל אותי לרכב, ואמרנו שלום שלום. הוא דיבר איתי באנגלית, או שאני התחלתי באנגלית והוא המשיך, לא זוכרת. בכל מקרה הייתה לו אנגלית טובה, אנגלית עם מבטא קל, ואני שמחתי מזה והרגשתי הקלה.

התיישבתי בכיסא האחורי של הרכב, והוא התיישב בכיסא הנהג, ויצאנו לדרך.
אמרנו כמה דברים שאני לא זוכרת, הדברים הרגילים:
איך הייתה הטיסה?
תודה, בסדר.
איזה קור כאן.
כן, קר.
את אחרי טיסה ארוכה, אמר.
לא כזאת ארוכה, אמרתי, ארבע וקצת שעות.

כאלה, ככה, שיחה. אני לא באמת זוכרת את הפרטים. הייתי זהירה, זה אני כן זוכרת. בגלל השם שלו. באפליקציה מקבלים הודעה מי יהיה הנהג, עם תמונה ושם, והיה לו שם ערבי, ואני לא רציתי, ברור שלא רציתי, את השיחה שחשבתי שתתקיים בינינו אחרי שנבין מאיפה כל אחד הגיע.

ראיתי שיש לך מספר גרמני, הוא אמר.
כן.
את חיה כאן?
כן, אמרתי, ובהמשך, בהתנצלות, בלי מחשבה, הוספתי: אבל הגרמנית שלי שלכט. כלומר מחורבנת.
אה.

אני חיה כאן הרבה שנים, אמרתי (זה לופ ההתנצלות הקבוע שלי: חיה כאן, גרמנית מחורבנת, עובדת באנגלית, ידה ידה). וירצן יארה, אמרתי, 14 שנים.
ואתה?
לא באמת רציתי לדעת, עדיין נזהרתי, חששתי ממה שיענה, אבל רציתי להסיט את השיחה ממני.

שש שנים, אמר.
הוא סיפר לי שכשהגיע גר שנתיים לידי, היה שכן שלי, ככה אמר. הוא גר בגזונברונן. עכשיו עבר לטגל, אמר, ואני שאלתי קצת על החיים בטגל, והוא אמר ששקט וטוב, אבל הוא לפעמים מתגעגע לגזונברונן, שהיה הבית הראשון שלו, ושם למד גרמנית.

הוא אמר לי שהוא מחפש בת זוג. שעכשיו, שיש לו בית ועבודה מסודרת, והוא אזרח, הוא רוצה להקים משפחה. שאלתי אותו אם זה מסובך למצוא בת זוג, והוא אמר שכן, שאין לו הרבה חברים בעיר, והוא עובד כל היום.

הוא סיפר שכשהגיע הייתה קורונה, אז היה לו זמן. הוא למד גרמנית אונליין, ועשה B1 שנה אחרי שהגיע. אמרתי שגם אני עשיתי את הבחינה, אבל שלי זה לקח עשר שנים. חיכיתי, כי הייתי בטוחה שאחזור הביתה. בסוף הבנתי שלא.

ואז שאלתי אותו כמה זמן לקח לו להוציא אזרחות.
הוצאתי אזרחות חמש שנים אחרי שהגעתי, אמר, ברגע שיכולתי. היה לי מאוד חשוב. שיהיה לי בית.

מאיפה אתה? שאלתי. לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לשיחה יותר לאן להגיע. ניסיתי לשבת בשקט והצלחתי, אבל רק לזמן קצר. אז שאלתי.

סוריה, אמר. וסיפר ברצף: הוא עזב את סוריה בגיל 11. הלך ברגל לטורקיה. חי שם שש שנים, חסך כסף, ועם הכסף הגיע לברלין. לפני שנה, לראשונה, חזר לסוריה לפגוש את המשפחה. הם בסדר. המצב יותר טוב, או פחות רע, ומשתפר. הוא לא יחזור. הוא בחיים לא יחזור לשם. הוא בן 26 כיום. יש לו מקצוע, ובית, ואזרחות, והוא רוצה אישה וילדים ומשפחה.

אתמול, כשחזרתי מקניות בסופר, מצאתי את השכנה המבוגרת עומדת בחדר המדרגות, לא זזה, מוציאה ומכניסה דברים משקית בד. היו איתה עוד מספר שקיות ותיק עור קטן וישן. שאלתי מה קרה ואם אפשר לעזור, והיא אמרה שאיבדה מפתח. נשארתי איתה, והוצאנו לאט־לאט את כל הדברים מכל התיקים והשקיות שהיו עליה, ושמנו אותם על המדרגות. לא מצאנו את המפתח. ואז עברנו על כל הכיסים שלה, מעיל, סוודר מתחת למעיל, מכנסיים, וגם שם לא מצאנו את המפתח. ואז היא הציעה שנלך לפחים. אולי המפתח בשקית זבל שהיא שמה בפח.

השארנו את התיקים שלה בחדר המדרגות. היא יצאה ראשונה, הלכה מהר ובנחישות אל הפחים, ואני יצאתי אחריה והלכתי לאט ובזהירות, כי הכול קרח ואני חוששת ליפול. כשהיא הגיעה אל חדר הפחים הנעול היא הסתובבה וראתה אותי עוד רחוקה, אז היא הלכה לקראתי והושיטה לי יד, ואני נפנפתי לה ביד שלי לסמן שאין צורך ואמרתי: לאנגסם, לאנגסמר (לאט, לאט).

לא מצאנו את המפתח בשקיות הזבל שהיא הוציאה מהפח. חזרנו אל חדר המדרגות, והיא אמרה: נא יא, ומשכה בכתפיים. אני שאלתי איך היא תסתדר, והיא אמרה שבעלה בדירה והוא יפתח לה. בעלה בן 85 או יותר, ופעם היא סיפרה לי שהוא נולד ברחוב הזה, באחד הבניינים שיותר קרובים לכיכר כנסיית ציון.

לפני חודשיים, בתקופה של הכריסמס, ערב היו דפיקות על הדלת בבית שלי. פתחתי ומצאתי אותה עומדת, רועדת. היא סיפרה שהשכנה בקומה מעליי, שהיא קומה מתחתיה, חולה בסרטן, בכל הגוף. שרק גילו את זה. שהיא גוססת. שאחותה תבוא לקחת אותה, ושהיא תעזוב את הדירה ותעבור לגור עם אחותה, ושהדירה להשכרה.

אני מכירה את השכנה הזאת. יש לה שיער קצר, והיא גרה בבניין עוד לפניי. יש לה אופניים שאותם היא מכניסה ומוציאה כל יום מהמחסן של הבניין. אנחנו תמיד אומרות שלום אחת לשנייה, ומה נשמע, ועוד משהו על מזג האוויר. לא ראיתי אותה כבר כמה זמן, ואני מבינה, איכשהו, שיותר לא אראה אותה אף פעם.

כל השבוע, מאז שחזרתי, לא יצאתי מהבית. כלומר יצאתי כל יום לקצת. לסידורים. לא לכיף. לא לשוטטות. וגם לא למשרד, לעבוד. מחר אצא. קבעתי עם יוהאנס מהעבודה שניפגש במשרד. זה לא עושה לי טוב, לא לצאת. זה התגוננות. ואני גם מחבבת את יוהאנס, ולא ראיתי אותו מלא זמן. ועוד מעט לא יישאר לי זמן, כי אני עוזבת את העבודה בלי שום תוכנית לחזור, לא אליה ולא לעבודה אחרת.

באפריל אני נוסעת לגאיה האוס לשלושה חודשים של ריטריט אישי, ואחר כך אין לי מושג. התוכניות שלי לחיים מגיעות עד ונגמרות ב־1 ביולי 2026. אחרי כן יש לי רק רצונות, תקוות, חלומות, כמיהות של הלב. בייחוד זה: אני רוצה לחיות כמה שיותר קרוב למה שאני רוצה, לרצונות שמתחת לרצונות שמתחת לרצונות, ל־longing. כמה שיותר קרוב למה שהלב באמת רוצה.