לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

בבוקר של יום שני קמתי בחמש עם התרנגול. 

שתיתי קפה, ישבתי למדיטציה, יצאתי מהבית ועשיתי פראדקשינה (Pradakshina שזה הליכה במסלול של 14 קילומטר סביב ארונצ׳לה). מתישהו לאורך המסלול עצר לידי בחור צעיר ואמר לי באנגלית משהו שלא הבנתי שאלתי מה, והוא הצביע על כפות הרגלים שלי. 

״את עושה פראדקשינה״? שאל, והפעם כן הבנתי. 

״כן״, 

״את עושה לא טוב״, אמר.

״למה, מה לא טוב״?

״את הולכת עם סנדלים״, אמר, ״צריך ללכת יחפים״.

״אה!״, אמרתי, ונאנחתי בכאב, ״אני יודעת, אני יודעת, אבל אני לא יכלה ללכת יחפה. אני לא אצליח להתקדם״.

אני יודעת שלפי המסורת צריך ללכת יחפים. אני פשוט לא חושבת שאני מסוגלת לזה. חשבתי לנסות גרביים. לאורך המסלול יש מלא דוכנים. כמעט כל הדוכנים מוכרים סוג של אוכל, בקבוקים של מי שתיה וגרביים עם ציורים ילדותיים שתלויים על מתלה מסתובב. גרביים זאת פשרה בין סנדלים ויחפים. גרביים זה בסדר. אבל גם זה הרגשתי שאני לא מסוגלת. ללכת בגרביים, בחום הזה. 

״הבנתי״ הוא אמר, ואז הוסיף מהר, אולי כי ראה משהו בהבעת פני, אבל אולי גם לא: ״טוב, אל תדאגי מזה, זה באמת חשוב, לשיווה לא אכפת״. 

״תודה!״, אמרתי לו בקצת יותר מדי התלהבות, ״תודה!״. 

ממש באותו רגע הצטרפו אלינו שלוש נשים, שגם הצביעו על כפות הרגלים שלי (שהיו בתוך סנדלי בירקנשטוק). התפתחה שיחה בינן לבין הבחור בשפה שלא הבנתי פלוס הרבה הנהוני ראש. 

״הן אומרות את אותו הדבר״, אמר, ״שאת צריכה ללכת יחפה״.

משכתי בכתפיים. עשיתי פרצוף עצוב. אמרתי באנגלית שאני יודעת, שאני מצטערת, שכפות הרגלים שלי לא יעמדו בללכת את המסלול הזה יחפה. שאני לא מסוגלת. 

הן נפנפו בידים, כולן ביחד, וגם הבחור, והזיזו את הראש לכאן ולכאן, ודיברו אחד עם השני ושוב הזיזו את הראש מצד לצד ואז הוא אמר לי: ״אל תשימי לב, זה לא מה שחשוב, באמת. מה שקובע זה הלב״, הוא אמר ״אם הלב שלך על ארונצ׳לה תקבלי את כל הברכות בעקבות הפראדקשינה״ אמר. 

״תודה לך״ אמרתי, ״תודה שאתה אומר את זה״. 

ובחיי שחשתי קצת הקלה. 

״לפי האמונה שלי״, אמר, ״כשעושים פראדקשינה כל הקרמה שצברת עד כה מתאדה. אחרי כן, זה כמו להתחיל מחדש״, אמר, ״כשמסיימים את ההקפה זה כמו להתחיל את החיים מחדש, כמו תינוק״. 

״אז מחר אתה חדש״? 

״כן״. אמר, ״גם את״. 

ביום שני בערב האשראם היה עמוס מהרגיל. אנשים נכנסו ויצאו, היו בתנועה, לא בישיבה. למחרת, שלישי, הפול מון והמוני מאמינים יגיעו אל טירו לקיים את מצוות הפראדקשינה. בדרך חזרה אל הגסטהאוס ראיתי שהתחילו להופיע דוכנים ומחסומים. הכביש שמחבר בין השכונה של הגסטהאוס והכביש הראשי – שהוא חלק מהמסלול – נחסם. בצד של הכביש יש שדה לא מטופל שמשמש גם כחניה וכבר חנו בו כמה אוטובוסים.

בבוקר של יום שלישי קמתי בחמש עם התרנגול. 

שתיתי קפה, ישבתי למדיטציה, יצאתי את הבית והלכתי אל האשראם. בדרך ראיתי שהחנייה התמלאה, ולצד המחסום המאולתר עמדו שוטרים שהזיזו אותו לאפשר לרכבים להיכנס לחניה והזיזו בחזרה לשמור שאף אחד אחר לא יסע שם. זרם ההולכים גדל. צד אחד של הכביש נחסם לתנועה של כלי רכב. הופיעו הרבה דוכנים חדשים. 

אחרי ביקור באשראם הלכתי לאוכל ארוחת בוקר ואחר כך שוטטתי באזור שמאחורי האשראם ובלי לתכנן, פשוט כי מזג האוויר היה אפרורי ונעים והדרך נראתה לי – שביל מסודר של אבנים בגדלים לא אחידים בתוך יער ירוק – נכנסתי אל השביל והתחלתי לטפס. לא היתה לי תוכנית. חשבתי, אולי, אגיע עד המערה (בה ישב ראמנה 17 שנים עם אני זוכרת נכון, לא דיבר, ישב, שתק, עשה מדיטציה), אבל אולי גם לא. היה לי חם והזעתי ליטרים והבטחתי לעצמי שאם זה קשה מדי אני מסתובבת ויורדת, אין לי מה להוכיח, אני עוד טיפסתי על ההר כשלא היה את השביל המסודר הזה, בלה בלה בלה, הכנתי לעצמי תירוצים אבל המשכתי ללכת. הלכתי לאט, בזהירות, עם הרבה הפסקות. איפשרתי לכל מי שרצה לעקוף אותי. חלק אמרו תודה, שאלו איך קוראים לי, מאיפה אני, לכמה זמן באתי. שני צעירים יחפים הציעו לי עזרה (אחד מהם סימן על הזרוע שלו ואמר only help). קבוצה של נשים ביקשה להצטלם איתי. 

למעלה בנקודת התצפית פגשתי את הצעירים שהציעו עזרה. הם עמדו על סלע חשוף שממנו רואים את כל העיר פרוסה למטה, שטוחה וצבעונית, וצילמו סלפיס של עצמם. גם קבוצת הנשים שעקפה אותי וביקשה שאצטלם איתם היתה שם. למעלה הצטלמנו שוב, הפעם עם זוג בלגים. 

הם היו יחפים, הבלגים. 

״עשיתם את זה יחפים!״ צהלתי לעברם. 

״כן, כן, כן״, הם חייכו. 

״יא, כל הכבוד לכם״ אמרתי, והרגשתי את זה, באמת כל הכבוד, לעשות את הטיפוס יחפים, איזה יופי להם. נזכרתי שדבון, מורה מתלמדת בריטריט שעשיתי, סיפרה שביום שמצאה את עצמה מפרגנת לאנשים – במקרה שלה אלו היו רוכבי אופנים שעקפו אותה, ודבון העידה על עצמה שהיא מאוד תחרותית בכל מה שקשור לרכיבה על אופנים – אז ביום ששלושה רוכבי אופנים עקפו אותה והיא מצאה את עצמה מריעה להם בלב, משבחת אותם על הכושר הפיזי שלהם, היא הבינה וידעה שתירגול המטא (התכוונות אוהבת) שלה באמת עובד.

אחר כך ניהלתי קרב על התיק שלי עם קוף. יש מלא קופים למעלה, על הסלע ומסביב לו. אני ישבתי בשקט על הסלע ופתחתי את התיק, אולי כדי להוציא את הסלולר ולצלם, וקוף אחד התנפל על התיק, משך, ומשך, ואני משכתי, לא נתתי לו, זה הארנק והמשקפים שלי והכל, והודי שעמד שם וצילם צעק לי להוציא את האוכל, לזרוק את האוכל וחבורת הנשים צעקה לי פוד! פוד! והגבר צעק לי לא להתנגד ואני צעקתי לכולם שאין לי פוד, אין ליד פוד! ומה לעשות, מה לעשות?!? הקוף משך, אני נאחזתי, הוא הרפה ראשון. ניצלתי. 

בדרך למטה הלכתי בזהירות, בודקת איפה לשים את הרגל, איך לא לאבד שיווי משקל. אנשים שעלו מולי, או אנשים שעקפו אותי, חלקם הלכו ולחשו לעצמם בשקט ״אום נא משוויה״ או ״ארונצ'לה שיווה״. קבוצת נשים מערביות טיפסה מולי. הן נראו לי בערך בגילי והן טיפסו יחפות. באותו רגע, מולן, הרגשתי פחות נדיבה. 

ביום שלישי בערב, שהיה הפול מון האשראם היה מפוצץ. סוער ממש. האווירה היתה קדחתנית. והיה חם, המאווררים לא הצליחו להזיז את האוויר מרוב שהיה צפוף ולוהט. לא אהבתי את זה. לא הרגשתי נוח. הבנתי שאין לי תוכנית, שאני לא יודעת מה לעשות עם הערב החגיגי הזה, הפול מון, שפתאום נפל עלי עוד חג של אחרים ואני בכלל לא מוכנה. האנרגיה שלי לא התרוממה אל האירוע, לא הייתי בהלימה עם האנרגיה של הסביבה. הרגשתי לבד. הייתי עצובה. החלטתי להתעלם מהחג, מעוד חג, כמו שאני יודעת לעשות, ולחזור לגסטהאוס. הצטרפתי להולכים. הכביש היה סגור לתנועה בשני הכיוונים ומלא בהולכים, יחפים אם בגרבים, מקצה אל קצה. מגרש החנייה היה מלא אוטובוסים אוטובוסים אוטובוסים. עצרתי לפני הפנייה ועמדתי שם כמה דקות והסתכלתי על התנועה וניסיתי להרגיש משהו ושאלתי את עצמי מה אני מרגישה ודי מיואשת הסתובבתי והלכתי אל הגסטהאוס. עליתי לגג וישבתי מול ההר ושוב ניסיתי להרגיש משהו ושאלתי את עצמי מה אני מרגישה ועניתי לעצמי שאני מרגישה קקה וחזרתי לחדר שלי והלכתי לישון. 

מתישהו באמצע הלילה הטלפון רעד והרעד העיר אותי. הסתכלתי על המסך וראיתי שזאת אחותי הקטנה והבנתי. הנחתי את הטלפון לצידי ושכבתי על הגב ולחשתי לעצמי אבא מת, אבא מת. ואז התקשרתי אליה והיא סיפרה לי שאבא מת. דיברנו קצת. דיברתי עם עלומית, אשתו של אבא. החלפתי הודעות עם אחותי השניה. החלפתי הודעות עם חברה מהכיתה שכבר ידעה. ניסיתי לחזור לישון. שאלתי את עצמי מה עכשיו? האם אני בסדר, שלמה עם ההחלטה לא לנסוע? (דיברנו מראש על האפשרות שזה יקרה כשאני בהודו. לא היתה כאן הפתעה. אבא היה אמור למות. אני אמרתי שלא אגיע שוב. האחיות שלי ועלומית ידעו). שכבתי על הגב, הדלקתי את מאוורר התקרה, כיביתי את מאוורר התקרה. זה היה יום הזכרון לרבין, יום העצרת. עלומית אמרה שזה אופייני לאבא, למות ביום של רבין. 

בבוקר של יום רביעי קמתי בחמש עם התרנגול. 

שתיתי קפה, ישבתי למדיטציה, יצאתי מהבית והלכתי אל האשראם. מגרש החנייה עדיין היה מלא. המחסום היה במקומו וגם השוטרים. חצי כביש היה פתוח לתנועה, החצי השני היה מלא בהולכים. הכביש היה מכוסה בשקיות ועטיפות פלסטיק ושאריות אוכל ועוד סוגים של זבל, השמש היתה מכוסה בעננים, האוויר ספוג לחות וריח עז של שתן. כמו בברלין בבוקר אחרי ליל הסילבסטר. ערמות של זבל ובקבוקי שתיה וריח של אבק שריפה ואני הולכת על חגיגות של יום אתמול, הולכת על חגיגות של אחרים. חגיגות מוגזמות. חגיגות יתר. חגיגות בכוח, בעוז, בתנופה, בלי להרפות: חגיגות!  חוגגים! חגיגה עכשיו! חגיגה עכשיו!

האשראם היה מלא באנשים. לא הצלחתי לשבת, ולא הצלחתי ללכת. לא ידעתי לאן ללכת, לא ידעתי איפה להיות ומה לעשות ומה להרגיש. חשבתי לעצמי שזהו זה, אני יתומה, אין לי יותר הורים בעולם. מה זה אומר? אני הייתי מלאה באי שקט. 

בדרך חזרה אל הגסטהאוס ראיתי שעדיין הולכים והולכים והולכים אבל הכביש נקי יותר. המון מנקות עם חולצות של העיריה ומטאטאים מקש ערמו ערמות קטנות של זבל במרווחים של מטר אחת מהשניה. כשעברתי לידן הן הושיטו את היד שלהן בתנועה המקובלת לבקש כסף. נתתי להן, בטח שנתתי להן, וגם לאחרים נתתי, בעולם האמיתי ואונליין, היתה לי כוונה מלאה לתת תרומות ביום הזה, לזכר אבא, ועשיתי את זה. 

קראתי בלינקדין פוסט שכתב מנהל חברה ישראלי. הוא כתב שזה לא תמיד רע שעובדים מחפשים עבודה אחרת ושלדעתו הם לא צרכים לעשות את זה בסתר. שלפעמים זה טוב שההנהלה יודעת. למשל, הוא כתב, מנהלת המשרד הוותיקה שלו מחפשת משרה חלקית כדי להגדיל הכנסה. רק כמה שעות בשבוע, כתב. והוא שמח לעזור לה ולהמליץ עליה. אם הוא רוצה לעזור לה הוא יכול פשוט לשפר את המשכורת שלה לא? ואיזה מין עזרה זאת, לעזור למישהי לעבוד יותר ממשרה מלאה? מה עזרה בזה? יש לך את זה ביותר עולם שלישי? הרגשתי שאני לא מבינה משהו אז הלכתי לקרוא את התגובות. היו שם 12 תגובות וכולן, כולן, כולן שיבחו אותו על איזה בוס נפלא הוא ותומך ומבין ומתחשב והלוואי עוד כמוהו. אני לא מבינה, אבל אני הרבה שנים לא בישראל, מה אני יודעת?

בערב של יום רביעי הלכתי לאשראם, ועדיין, הולכים והולכים והולכים. 24 שעות של הולכים. איש מקומי שפגשתי בצ׳אי שופ סיפר לי שהפופולאריות של הפול מון בטירו התחילה לפני חמש או שש שנים בעקבות ערוץ ביוטיוב שתיעד את ההקפה בפול מון. הוא סיפר לי שלפני שנים גר בצ׳אני השכנה ושאם היה יודע על המנהג הזה היה מגיע לפחות פעם בחודש לעשות הקפה, ככה אמר, אבל הוא לא ידע. אני סיפרתי לו שגיליתי את טירו, ארונא׳צלה ופרודאקשינה לפני 22 שנים. הוא סיפר לי שפעם ראשונה שהיה שם פגש מישהי, אולי מאוקריינה, שאמרה לו שאחרי שמגלים את המקום אי אפשר להתנתק, חוזרים עוד ועוד. לי לקח 22 שנים לחזור. אז מה אני יודעת? 

אני יודעת ששני ההורים שלי מתו תוך פחות משנתיים. ושלא הייתי בהלוויה של אבא שלי ולא אהייה בשבעה. ושהפוסט הזה ארוך. ושאני תכף אלך אל האשראם. אני יודעת שאין לי יותר הורים ואף פעם לא יהיו לי עוד. ושוב לא יהיה מי שיתפעל עד אין קץ מכל דבר קטן בחיים שלי. אני יודעת שהחוטים שחיברו אותי – או קשרו אותי, או כבלו אותי, או כל הטווח של הדברים שחוטים יכולים לעשות – אני יודעת שהחוטים האלה מתרופפים, נפרמים, מאבדים אחיזה.