לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

לורד, אני מודה שאני רוצה את הבהירות של הקטסטרופה אבל לא את הקטסטרופה עצמה. 

כמו כולם, אני רוצה סערה בה אוכל לרקוד. 

אני רוצה תירוץ לשנות את חיי. 

תרגום חופשי שלי

שלום, אני נוסעת, אף אחד לא מלווה אותי. יש לי טונה של אשליות בנוגע לטירו (המקום אליו אני נוסעת). הר של אשליות. וציפיות, משאלות, תקוות, פנטזיות, מה לא. הר שהתחיל בתור גרגר קטן שצץ בתודעה שלי דקה אחרי שהחלטתי לנסוע לטירו, ומאז מתגלגל ומתגלגל, צובר תנופה, אוסף חלקיקי זכרונות, תקווה שננטשו, תוכניות שלא התממשו, רצונות שלא התגבשו, מתגלגל ומשמין, מלקט פירורים מתוך התודעה שלי, חוסם את האוויר. 

התוכנית שלי פשוטה: אני נוסעת לאותו מקום בו חייתי לפני 23 שנים. טירוונאמאלי. חייתי שם שלוש שנים, עד אפריל 2004. 

למה? ככה. מה אני מקווה למצוא שם? אני לא יודעת. 

יש לי לא מעט זכורונות מטירו, ממני במקום. ריח, תחושה בגוף ביום חם במיוחד, אוויר ספוג רטיבות, בגדים שלא מתייבשים. עובש. אני זוכרת את עצמי עומדת על הכביש, מול ההר, פורשת ידים בתנועה של חיבוק. את זוכרת את המוסיקה, את המוסיקה – ׳צאנטינג׳ – בערב באשראם, את עצמי רוכבת פרועה על אופנים. אני זוכרת כמה מהתובנות שהיו לי, דברים שגיליתי על עצמי, דברים שהבנתי וחלק נשארו איתי בזיכרון וביומן. 

יש בי את התהייה הקבועה שלי בנוגע לטירו, את האי הבנה: אני לא מבינה מה מצאתי במקום, מה עשיתי שם, למה נשארתי כל כך הרבה זמן? ולמה אני חוזרת, למה אני נוסעת שוב ולמה עכשיו ולמה לא קודם, כל השנים שעברו מאז. מה אני מחפשת, מה אני מקווה למצוא, ולמה למה למה זה כל כך מרגש אותי?

חבר אמר לי שזה לגמרי מובן, שזה מרגש לחזור למקום בו היה לנו טוב. היה לי טוב בטירו. חברה אחרת אמרה לי, אה, לירזי, את נוסעת הביתה. מה זה בית? וכל השנים שלא הייתי שם, לא הייתי בבית? לא היה לי בית? ברלין זה בית או לא בית? 

השנים שחייתי שם, הרצון שלי לחזור אל המקום הזה, השמחה שזה ממלא אותי, זה משהו שאני לא יכלה להסביר. טירוונאמאלי והעובדה שחייתי שם, הזמן שנשארתי זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר בחיים שלי. שלא דומה לכלום. זה קרה. אין לי הסבר לזה. נסעתי לחודשים ונשארתי שלוש שנים ואז לא חזרתי 22 שנים. כתם רורשאך. אירוע שנתון לפרשנויות. מעשה או מעשיה שאומרת עלי המון ולא אומרת כלום. נקודה שחורה. נקודה של אור. השנים היוצאות מן הכלל. היוצאות דופן. תקופה שאין לי נרטיב טוב עבורה, נרטיב שמוסכם עלי, אין לי איך לתאר אותה. אין לי הסבר. יש לי רק סיפור: כך וכך היה. והרבה הכרת תודה: איזה מזל שזה קרה לי. זה לא שהחיים שלי השתנו אחרי השנים בטירו, אחרי שחזרתי. זאת אני שהשתנתי. 

אוקטובר הטוב? 

או שלא, או שלא עוד אוקטובר הטוב, ועכשיו אוקטובר הרע? אוקטובר המעורר יראה, אי רצון, לא שוב, לא לזכור, לא לחזור לשם. או אוקטובר של השחרור. וגם, אוקטובר של היום הולדת שלי. נולדתי באוקטובר.  עברתי לברלין באוקטובר לפני 14 שנים. התחלתי את העבודה הנוכחית שלי באוקטובר לפני שנתיים.  ויש עוד. כל כך הרבה תאריכים, מאורעות, ציוני דרך, יש לי על אוקטובר. ואני לא רוצה לערוך רשימות, אני לא רוצה לקטלג. אני רוצה שינוי. 

אוקטובר מלא במצבות לדברים שהיו. תאריכים שצפים בתודעה שלי ומסעירים אותה, ממלאים אותה בציפיה.  אבל ציפיה למה? 

אבא שלי גוסס בבית חולים. בלי הכרה. כבר חודש, אולי יותר, לאורך כל תקופה החגים. ציפיה שמשהו יקרה, שהמצב הזה של בין לבין יסתיים. בשלב מסויים לא יכולתי לעמוד בציפיה הזאת ואיך שזה גרם לי להרגיש, אז נסעתי לשבוע לישראל, בספונטאניות. ביקרתי אותו בבלינסון. הוא כבר לא הוא. הוא כבר לא בגוף. קיווייתי שזה יגמר כשאני שם. זה לא קרה. זה עדיין לא נגמר. היום אמורים להעביר אותו להוספיס בית בקיבוץ. ציפיה. עונת מעבר. הסתיו היפה כל כך שלא יכול להישאר, שהיופי שלו נובע גם מהידיעה שהוא זמני, מההשתנות המהירה, המואצת, של הטבע. הרגשה של סוף. למה הסוף בטבע כל כך יפה והסוף של אבא לא? למה גם למות צריך לדעת איך? למה אני מחכה? 

לימים שיעברו. מחכה לימים שיעברו. 

מהרגע שקניתי את הכרטיס מתקיימת בי ספירה לאחור, לקראת, להתמעטות הזמן שבין לבין. אני מזהה את זה ואני לא רוצה את זה ואני לא מצליחה להפסיק את זה לגמרי, זה חוזר שוב ושוב. ״אי סי יו מארה״ אני אומרת לה, לתודעה המצפה, המחכה, הממתינה וסופרת שלי, ״אי סי יו״. 

זה לא תירוצים, מה שאני צריכה כדי לשנות את חיי, תירוצים יש לי בשפע. מה שאני צריכה זה אומץ.