לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

ביום רביעי השבוע היה מפגש all hands בעבודה. חברה גדולה, 4000 פלוס אנשים, אני מעדיפה לא לציין שם. מפגש אונליין. חצי שעה ראשונה של עדכונים מההנהלה, חצי שעה שניה של שאלות ותשובות. את השאלות שולחים דרך הממשק של השיחה. אפשר לשלוח שאלות אנונימיות, בלי שם. שאר המשתתפים מדרגים את השאלות. לייק או לא לייק. המנטורית של המפגש, זאת שמקריאה את השאלות ומפנה אותם לבכיר או לבכירה המתאימים, בוחרת את השאלות לפי כמות הלייקים. הכי פופולריות ראשונות. 

מתישהו לקראת סוף המפגש היא הקריאה שאלה מאנונימי לגבי המצב. אין לי את הנוסח המדויק, אני משחזרת מהזיכרון: ״כשהתחילה המלחמה באוקראיינה החברה פרסמה גינוי לפוטין ותמיכה באוקראיינה. למה עכשיו, על המלחמה בפלסטין, החברה לא אומרת כלום?״. 

אני לא זוכרת אם נאמר פלסטין, או ישראל, או רק זה או שניהם, אבל זאת היתה רוח הדברים: השוואה בין שתי המלחמות והתגובה הרשמית של החברה לכל אחת. 

התחלתי לעבוד בחברה שבוע אחרי ה 7.10.2023. בשבועות הראשונים, חלק מהאנשים שפגשתי התייחסו למצב. אמרו משהו. הביעו הזדהות וכאב, לרוב. אני זוכרת מפגש עם מנהלת מוצר אמריקאית שביקשה לעצור הכל ולהגיד לי שהיא מכירה במצב ולא רוצה להתעלם. או הבוס שלי, יהודי לא ישראלי, ששאל וחקר וסיפר על התגובה של אמא שלו. שאלתי את החברה הישראלים שעובדים בחברה אם היה משהו רשמי. הם אמרו שלא, אבל שאנשים שהם מכירים כן שלחו הודעות של דאגה, שאלו לשלומם. בזמן שעבר מאז, המצב בישראל הוא נושא שיוצא לי לדבר עליו פה ושם, בייחוד עם אנשים שאני מרגישה נוח לדבר איתם על זה. רשמית מעולם לא שמעתי כלום. לא ביקורת. לא שאלה. לא התייחסות. עד יום רביעי השבוע. 

שמעתי את השאלה והרגשתי את תשומת הלב שלי מזדקפת, פותחת אוזניים, מחכה. 

המנכל של החברה ענה. הוא אמר שלחברה אין עמדה רשמית בנושא. שזה לא נושא שלהם. שהם לא רוצים לעסוק בזה. שפוליטיקה צריכה להישאר מחוץ לחברה. שהם לא פוליטיקאים. הוא אמר שבחברה עובדים אנשים מרוסיה, מאוקראיינה, מפלסטין, מישראל. שהם רוצים שכולם ירגישו בנוח. שכולם ירגישו רצויים. הוא אמר שהוא לא רוצה שבחברה יעסקו בפוליטיקה. לא בפורומים רשמים. לא בסלאק. לא בשום מקום. פשוט לא. הוא אמר שהם בעד שלום, וזהו. שזאת העמדה של החברה ושהם לא יצאו בהצהרות נוספות בנושא. ואז עברו לשאלה הבאה ואחרי עוד כמה דקות המפגש נגמר. 

סגרתי את המחשב. המשכתי ביומי. 

למחרת בבוקר חיכתה לי הודעה בסלאק מ״ק״, נקרא לה כך, שהיתה ה hr המובילה בגרמניה כשאני גוייסתי והיום יש לה תפקיד אחר אבל היא ואני עובדות, מדי פעם, מאותו משרד בברלין ויש לנו יחסים טובים. היא מדברת הרבה על היהדות שלי. פעם היא שאלה אותי מה להביא לקבלת שבת שחברים שלה הזמינו אותה. יש לה רצון טוב, אני בטוחה, והרבה פעם אני נבוכה מהאופן בו הוא בא לידי ביטוי בהקשר הזה. יהודיה, גרמניה, מבוכות לרוב. 

בכל מקרה ההודעה שלה היתה כולה זעזוע: היא מזועזעת ממה שקרה. זאת חרפה. התגובה של החברה היא חרפה. זה בלתי נסבל. היא אמרה את זה לדרגים הכי גבוהים של החברה. היא פשוט מזועזעת ומצטערת. והיא כאן, בשבילי, בשביל כל דבר שאני צריכה. 

ֿהממממ. אין לי מושג, באמת. לא היה לי מושג על מה זה. 

כתבתי לה וחקרתי בעדינות אם זה לגבי השאלה שנשאלה ב all hands. כתבתי שאני הרגשתי נוח עם התשובה של המנכל. כתבתי לה תודה על האכפתיות והדאגה. שאני מאוד מעריכה את זה. 

לא קיבלתי תשובה. 

כמה שעות אחרי כן פורסמה הודעה בסלאק של ההנהלה שהתייחסה לאירוע אתמול. נכתב שם שההקלטה של האירוע עלתה לאתר. ששאלות שלא נענו במפגש החי יקבלו תשובה בימים הקרובים. ושהיו שאלות והערות שלא מקובלות עליהם (על ההנהלה) ולכן הן נמחקו ולא יקבלו תשובה. היא סיימה בלכתוב שגזענות לא מקובלות עליהם ושכולם כולם כולם צרכים להרגיש רצויים בחברה. 

אוקי. משהו פספסתי. 

כתבתי ל״ק״ בשאלה על מה זה. 

לא קיבלתי תשובה. 

לקראת סוף היום פרסם המנכל סרטון וידאו. בסרטון הוא אמר שהיו דברים שלא מקובלים עליו באירוע ביום הקודם. שהוא מאוד מאוד מאוד מצטער על זה. הוא אמר שהיו הערות של כותבים אנונימים שלא מקובלות עליו. שהוא מבקש מאותם אנשים להתפטר מהחברה. במיידי. פשוט לעזוב. שאם הוא היה יודע מי הם, הוא היה מפטר אותם, אבל הם כתבו באנונימיות. שהוא לא מוכן לזה. שמעתה והלאה הם יסננו את הפורומים של השאלות והצ׳ט. שדבר כמו שקרה לא יכול לקרות יותר. 

אחרי כן כל שאר חברה ההנהלה פרסמו הודעות שהדהדו את המסר הזה. 

כתבתי שוב ל״ק״. הודתי שכנראה פספסתי משהו וביקשתי לדעת מה. 

לא קיבלתי תשובה. 

בדקתי את ההקלטה, אין שם כלום. מה שזה לא היה, זה היה ב׳צט או בשאלות. אני מניחה שבשאלות כי בצ׳ט אי אפשר להיות אנונימי. השאלות לא נשמרו, ואין לי איך לבדוק אותם. שקלתי לשאול אחרים מה היה שם. לא עשיתי את זה עד כה. אני לא יודעת מה עמדתי. בין השאר כי אני לא יודעת מה קרה. לא באמת. אני רק מנחשת. מניחה. 

אני לא יודעת איך לברר את זה בלי לעשות עניין. ואני לא רוצה לעשות עניין. ואולי זה כל העניין עבורי כרגע: ככה זה מרגיש, המבוכה הזאת, הרצון לדעת ולא לדעת, הרצון לעשות עניין ביחד עם הרצון לא לעשות עניין, אולי ככה זה מרגיש להיות יהודיה, ישראלית, בימים האלו ובזמן הזה.