לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

משני דברים אני חוששת: לאכזב את עצמי ובדידות. 

לאכזב את עצמי

זה הכי קלישאה בעולם, החשש לאכזב את עצמי. קלישאה במובן של צפוי, מובן ומקובל.  וזה לא רק אני. כולם ככה. כולם במובן של כל מתרגל, כל בן אנוש שעושה משהו ורוצה להעמיק בו, להשתפר בו, לעשות אותו הכי טוב שאפשר. 

החשש שלי הוא שאני לא אצליח להתמסר לתרגול כמו שאני רוצה, כמו שאני מדמיינת את עצמי עושה. שאני לא אתרגל הרבה כמו שאני רוצה, כמו שראוי בעיני לתרגל. הרבה במובן של זמן, של משך וכמות. הבעיה היא שאם הרצון לתרגל הרבה מגיעה הנטייה למדוד, להשוות. 

מה זה הרבה? (אפשר גם לשאול מה זה תרגול, אבל לזה יש בי בהירות מסוימת: תרגול פורמלי, ישיבה על הכרית, ותרגול לא פורמלי, להיות בתשומת לב, במודעות, בכל דבר שאני עושה). אבל מה זה הרבה? מי קובע? מה הבייסליין שלי למדידה? זה מדיד רק בהשוואה לפנטזיות שלי. ולמציאות אין סיכוי, אף פעם, כנגד הפנטזיות שלי.

 

המורים האהובים סטיב ורוזמרי ווויצמן מזהירים מאידיאליסטיות בתרגול. מלהיות אידיאליסטים, או אידיאליסטים מדי. כי הצד השני של התכונה היפה הזאת, אידיאליסטיות, זה שמה שיש הוא לא מספיק. לא טוב מספיק. לא מתאמץ מספיק. לא עושה מספיק. יכול יותר. צריך יותר. למשל כמו בוויכוח בין השמאל הציוני והשמאל הרדיקלי. יותר! יותר! יותר שמאלי, פחות ציוני, רק דוגמא כמובן. 

הצד השני של אידיאליזם זה אכזבה. בין איפה שאני עכשיו והאידיאל שלי יש נהר שוצף של אכזבות. הרבה פעמים, בסוף יום ארוך של מדיטציה בריטריט, המורים אומרים שמי שרוצה מוזמן להישאר ולתרגל לבד באולם המדיטציה. תמיד אני מתכננת, מתכוונת, מפנטזת, שהפעם, הפעם הזאת, בריטריט הזה, או בעצם בערב הבא, אני אעשה זאת. אני אשאר. אשב עוד. אתרגל עוד. לבדי באולם, כשכולם ישנים, בחושך. 

זה עוד לא קרה. 

בדידות

אני נוסעת מהבית, מהמקום הקבוע, מאיפה שיש לי אנשים, ואהיה שלושה חודשים במקום חדש, מקום שאני לא מכירה, מקום זר, שזה בעצם אומר מקום בו אני חדשה, מקום אותו אני לא מכירה, מקום בו אני זרה. 

זרות

המשפט הפותח של הספר ״המנושל״ או ״בידים ריקות״ של אורסולה לה גווין (השם של הספר אחר בשני התרגומים לעברית) מתאר את החומה שמקיפה את Anarres. במשפט השני היא כותבת: ״כמו כל החומות, גם לחומה הזאת יש שני פנים. מה שבפנים ומה שבחוץ תלוי באיזה צד אתה נמצא״. כמו הזרות. ככה גם הזרות. מקום חדש מרגיש זר, אבל זה לא המקום שזר, זאת אני. אני כל כך הרבה שנים זרה, שאני כבר לא מרגישה את זרות. 

ביום ראשון השבוע ישבתי בבית, כמו עכשיו, מול החלון שפונה אל החצר הפנימית, כמו עכשיו כשאני כותבת את זה, וכתבתי, כמו עכשיו, על בדידות וזרות. ובזמן שאני יושבת בבית וכותבת על בדידות וזרות וחששות, הופיעה הודעה בוואטסאפ: ״נאג׳רה 7 נפל״, האחיינית שלי כתבה. לא הבנתי מה היא כתבה. מה זאת אומרת נאג׳רה 7 נפל? היא צוחקת? זה הומור? למה היא מתכוונת? 

היא לא צחקה. זה לא היה הומור. זה היה חלק של טיל, יירוט, שנפל על הגג של הבניין השכן לבניין של אחותי ומשפחתה. להם ולדירה שלהם לא קרה כלום, פיזית. האחיינית אירחה עיתונאים שבאו לצלם את האירוע על הגג. התמונות כיכבו ב״הארץ״ ועוד אמצעי תקשורת. 

בספר ״כשאנחנו חדלים להבין את העולם״ של בנחמין לבטוט יש אוסף סיפורים על ממציאים של המצאות גדולות במאה ה – 20. מתחת לסיפורים נמצאת ההנחה שאפשר ורצוי וצריך להבין את העולם. ושהמפתח להבנה של העולם הוא במדע. וזה, עולה לדעתי מהסיפורים, הניסיון להבין את העולם באמצעות המדע, נועד לכשלון, ולשבר, ולשגעון. לפעמים זרות זה לא להבין את העולם. 

התפטרתי מהעבודה בסוף נובמבר. קבעתי את היציאה לריטריט באפריל עוד בספטמבר ככה שמועד ההתפטרות היה בעצם ספירה לאחור של הימים והחודשים. קבעתי את תאריך הסיום שלי לאמצע מרץ ככה שיישארו לי שבועיים לטפל בהכל.

בין השאר זה אומר להסדיר את הזכאות שלי לדמי אבטלה מול משרד העבודה (ארבייטסאגנטור). הגשתי בקשה לקבלת דמי אבטלה בדצמבר דרך האתר. הארבייטסאגנטור מצידו הודיע לי שהבקשה שלי לא תישקל עד שלא תגיע הודעה רשמית מהמעביד שאכן סיימתי את ההתקשרות איתו. והמעביד, כך הודיעה לי אשת ה  HR בעקבות הבקשה שלי לזרז עניינים, לא ישלח הודעה כזאת עד שלא באמת אסיים, כלומר, אמצע מרץ. כי מה פתאום לזרז. ההודעה הגיעה אל הארבייטסאגנטור השבוע. 

הארבייטסאגנטור הודיע לי שהוא on it, כלומר, מטפלים בבקשה. יום אחרי כן הגיעה עוד הודעה שהם לא יכולים לטפל בבקשה כי חסרים מסמכים. והמסמך שחסר הוא ההיתר שהייה שלי בגרמניה. או יא. ברור שאין לי היתר שהייה בגרמניה, יען כי אני אזרחית. 

כשהגשתי את הבקשה המקורית המערכת הדיגיטלית ביקשה ממני לאשרר את הפרטים שלי. הפרטים היו נכונים חוץ מהפרט הזה. רציתי לרשום את הזהות הלאומית החדשה שלי, עכשיו שסוף סוף יש לי כזאת, אבל המערכת לא אפשרה לשנות פרטים אישיים, רק לאשרר את הקיימים. בשביל לשנות, המערכת כתבה, תגיעי למשרדים בבקשה. 

קראתי את ההודעה בשש בבוקר. המשרדים נפתחו בשעה שמונה. אני הגעתי בשמונה וחמישה. שלפתי את תעודת הזהות המקומית, הראיתי לפקידה וביקשתי ממנה לעדכן את הפרסונלישה דטן שלי. היא עשתה משהו, ואז שאלה אם אני צריכה משהו נוסף ואני אמרתי שלא והודתי לה ויצאתי מהמשרדים בתחושה נעימה שאני מתקתקת את העולם. ואז קפאתי על המדרכה. שאלתי את עצמי בלהט איך באמת אני יודעת שהכל בסדר. איך אני יודעת שהבנתי מה שהיא אמרה, שהיא הבינה מה אני ביקשתי? ומה יקרה אם לא בסדר? הרי אני נוסעת תכף ואז כבר לא אוכל לעשות כלום. איך, איך, איך אפשר בכלל לדעת? 

הסתובבתי וחזרתי פנימה. קיוויתי שאצליח להגיע לאותה פקידה. זה לא קרה. הייתי צריכה להסביר שוב את כל העניין בגרמנית העלובה שלי, כולל זה שהנתונים כבר עודכנו אבל אני איכשהו לא בטוחה, כולל לבקש לבדוק שהכל בסדר, שהבקשה שלי תקינה, מובנת, שלא חסר כלום. אחרי שהפקידה השנייה אישרה יצאתי. שום תחושת ניצחון לא היתה בי. אין בי טיפה של אשליה שהכל באמת בסדר. אני בטוחה שמשהו חסר ורק מקווה שמה שזה לא יהיה יוודע לי כשאני עוד כאן אבל תכלס זהו, נגמר הזמן, זה לא אפשרי באמת. לפעמים זרות זה לא להבין מה קורה מסביבי.

בדידות, פעם שניה

מרכזי מדיטציה, עולם התרגול, ריטריטים, זה לא עולם זר לי. מפה לשם צברתי לפחות חודשיים של ריטריטים בשתיקה. אני מכירה. אני לא חושבת שארגיש זרות. אני חוששת להרגיש בדידות. מה זה בדידות? אותם מורים מקודם אומרים שבדידות נובעת מרצון שיראו אותנו. רצון בהכרה. הם מתייחסים בהסבר שלהם ללימוד של הבודהה על שמונת התופעות הארציות: עונג וכאב, רווח והפסד, מחמאות וביקורת או גינוי, הכרה ותהילה וההפך, העדר תהילה, חוסר הכרה. בדידות, הם אומרים, עולה כשאנחנו רוצים שיראו אותנו, שידעו שאנחנו, שיכירו בנו. 

״אנחנו רוצים להראות 

שחיינו לא היו כתם על המים, 

שמותינו מותיר אחריו שרטת. 

אנחנו רוצים שיזכרו אותנו, 

ולו לזמן מועט, ולו בלב קומץ, 

לנצנץ ולו בדמעה יחידה, 

אנחנו רוצים שיידעו: היינו״

חנוך לוין / ״גאולה״

חששות, התרגשות

אני מאוד מתרגשת. וההתרגשות שלי, במפגש שלה עם העולם, הופכת לדאגה, אי שקט, מוטרדות, חששות. ובאמצע שבוע הבא אני וההתרגשות והחששות וכל בני הלוויה האחרים ניסע, טפו טפו טפו כמובן אמן אמן. ומתישהו במהלך יום הנסיעה הארוך, או אולי רק בסופו, אני אסגור את אמצעי התקשורת. אני משאירה אצל המשפחה וחברים מספר חירום, דרך ליצור איתי קשר. אני מקווה שאף אחד לא ישתמש בו. 

בדידות, זרות, מחשבה אחרונה

זה שהרמטכל (ואחריו כל המרכז הפוליטי) מרים דגלים אדומים בגלל האין-גיוס-אין-מספיק-חיילים ולא בגלל שמה שכן יש זה עוד מלחמה מלחמה מלחמה הקרבה הקרבה הקרבה כתישה כתישה כתישה הרס הרג הרס הרג הרס הרג לאורך ולרוחב כל האופק. בדידות וזרות זה לפעמים רצון עז שהעולם יהיה אחר.