לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

יצאתי מהבית קצת לפני תשע בבוקר כדי לנסוע לפוטסדאם וללכת למוזיאון בארברני לראות את התערוכה של מקס ליברמן. זה היה ביום חופש השני שלי. כלומר ביום השני בלי עבודה. הייתה בי נחישות לעשות בו משהו משמעותי, לא סתם להתבטל כמו ביום הראשון בלי עבודה. הלכתי ברגל אל תחנת הרכבת האקהשר מרקט, רק בשביל ההנאה של ללכת ברגל. הגעתי אל התחנה וטיפסתי במדרגות וכשהייתי על הרציף הוצאתי את הטלפון מהתיק כדי לבדוק לאיזה צד אני צריכה את ה-S7 וראיתי שיש פעילות בקבוצת הווטסאפ ״אחיות״. 

הרגשתי את הלב שלי קצת נובל. לא להיבהל, אמרתי לעצמי, תני לזה זמן. הוצאתי את המשקפיים מהתיק, כי ממילא בלעדיהם אני לא מבינה מה אני רואה במכשיר, ופתחתי קודם את גוגל מפס לראות לאיזה כיוון אני צריכה את הרכבת ורק אחרי כן נכנסתי לקבוצה ״אחיות״. 

09:03

אחותי הקטנה שלחה תמונה, שמיים כחולים, משהו לבן באמצע השמיים, והכיתוב: הבית שלי רעד עכשיו

אחותי הגדולה: שיט

הקטנה: זה היה בום מאוד קרוב לפה

הגדולה: נקווה שזה ירוט

הקטנה: יש כמה שובלים לבנים בשמיים

פעם, לפני שנתיים בערך, נכנסתי לתחנה של רוזהטהלרפלאץ כדי לעלות על ה-U8 לנסוע לגני בריצר ובזמן שחיכיתי על הרציף לרכבת קיבלתי הודעה מאחותי שאמא אושפזה בבית חולים. היא התעלפה בעבודה. בודקים מה יש לה. במקום לעלות על הרכבת התיישבתי על אחד הספסלים בתחנה וחיכיתי. זה לא עזר. כבר רכבות עברו ואני לא עליתי עליהם ובמקום זה הסתובבתי ויצאתי מהתחנה וחזרתי הביתה. אמא הייתה מאושפזת כמה ימים אבל לא מצאו כלום. היא השתחררה מבית החולים ביום חמישי ויומיים אחרי כן היה יום שבת, 7.10.23. 

הרכבת הגיעה. נכנסתי. היה יותר צפוף ממה שאני אוהבת. מצאתי מושב נגד כיוון התנועה. מולי ישבה אישה (בגילי בערך, אני מנחשת) בחולצה אדומה. 

09:06

אני: מה זה אומר, כמה שובלים?

אני: פאק

הגדולה: כנראה יירוט

אני: אמוג׳י של מחזיקה אצבעות 

עברנו את התחנות של פרידריכסטרסה, ברלין האופטבנהוף, Bellevue. 

כמה חודשים אחרי שבת של ה-7.10, בחופשת כריסמס של 2023, נסעתי לאותו מוזיאון בפוטסדאם לראות תערוכה של מונק. אמא הייתה מאושפזת, שוב, אחרי שנפלה בבית ולא הצליחה לקום.  בדרך חזרה אחרי התערוכה, בזמן שחיכיתי ברציף לרכבת, היא התקשרה אליי בוכה ומבולבלת וביקשה שאני אגיד לרופאים שהיא לא מוכנה לעבור בדיקה כלשהי. לא הסכמתי לה. אמרתי לה שצריך לבדוק, שבלי זה לא ידעו איך לעזור לה. היא בכתה ולא ממש התווכחה איתי. בסוף לא עשו את הבדיקה. לא היה צורך. היא מתה חמישה שבועות אחר כך. 

09:11

הקטנה: טיל מתפזר, זה יותר מנפילה אחת

אני: נפסק? את יודעת אם הייתה נפילה ואיפה?

הקטנה: היה יירוט של טיל מתפצל, אין דיווח על נפילות בינתיים

הגדולה: ואין נפגעים

אני: יופי, כלומר, הקלה

הקטנה: חלקי היירוט נופלים למטה, פשוט לא היו דיווחים על נפילות על בתים

עברנו את טירגרדן, זאולוגישרגרדן, סביני־פלאץ.

העיניים שלי ושל האישה שישבה מולי הצטלבו. היא חייכה אלי. חייכתי בחזרה. 

היא הסתובבה כלפי החלון ואז בחזרה אלי והידיים שלה עשו תנועה של פתיחה וילון, תנועה גדולה ופתוחה ועגולה והיא אמרה תוך שהיא מצביעה החוצה: sehr schön

so schön אמרתי אני

היא ירדה בשרלוטנבורג. המשך יום טוב, היא אמרה לי. 

יום טוב, אמרתי אני. 

היה חורף קשה השנה. 

09:25

אני: עדיף

אני: חושבת שנפלו בשטח הקיבוץ? חלקים?

הקטנה: לא חושבת שנפל בקיבוץ

אני: thumbs up

משהו הזכיר לי שלא הפעלתי את הכרטיס נסיעה. פתחתי את האפליקציה והפעלתי את הכרטיס ועברתי לגוגל מפס לראות משהו, לא זוכרת מה, ומולי הופיע השם של המוזיאון וראיתי שכתוב שהוא ייפתח ביום רביעי ב-10. שיט. היום יום שלישי. בדקתי שוב. המוזיאון סגור בשלישי. 

הרכבת עצרה. ירדתי ממנה וחציתי את הרציף לחכות לרכבת לכיוון ההפוך. זה היה בתחנה של גרונוולד. 

אוקיי, גרונוולד. לא כזה נורא. גרונוולד. יער. לא נורא בכלל. טבע. מזג אוויר יפה. אין לי עבודה. הכל טוב. יצאתי מהתחנה והלכתי ליער וכיסיתי את עצמי מהקצה אל הקצה בציוץ של ציפורים. 

זה נחמד, לגור במרחק של חצי שעת נסיעה מיער. 

למחרת נסעתי שוב לפוטסדאם, למוזיאון. בדרך לשם קראתי בספר של סטיבן ג'נקינסון ״Come of Age: The Case for Elderhood in a Time of Trouble״. 

הוא כותב, בתרגום שלי:

תחשבי שוב על המשמעות האמיתית של הכביכול מחמאה, כשאומרים על דברים או אנשים שהם חסרי גיל, על זמניים או נצחיים. זה לא אומר שהם ״החזיקו מעמד״ או "נבדקו ונמצאו אמיתיים״ או משהו כזה. מה שזה אומר זה ״הם חיו והחיים לא השאירו עליהם שום סימן״. זה אומר ״אין שום הוכחה שהם באמת היו בחיים״. זה אומר ״אין דרך לדעת״. זה אומר משהו כמו ״שכחה״ או ״התפוגגות״. 

במילים שלו: 

Think again of the actual meaning of the alleged compliment where things and people are called timeless. It isn’t “enduring,” or “tested and found true,” or anything of the kind. It means “life has passed by without any sign that it has.” It means “the whole thing is an allegation, nothing more.” It means “there’s no way to know.” It means something like “oblivion.”

התערוכה הייתה של Max Liebermann ושל האימפרסיוניזם הגרמני. ציורים שלו לצד עבודות של ציירים אחרים מהאוסף הפרטי שלו. הרבה תמונות של ילדות, נערות ונשים עובדות: סורגות, רוקמות, תופרות. נשים יושבות בקבוצות, עסוקות בידיים, הראש מורכן. נשים בלי פנים. לא לשבת עם ידיים פנויות היו אומרים לנו בילדותי בקיבוץ. לעשות משהו בידיים, היו אומרים. חוץ מזה היו גם ציורים של הגינה היפה של ליברמן מהוילה בואנזה בה ביקרתי לפני כמה שנים.

ליברמן היה צייר ואספן אמנות ואיש ציבור בברלין עד עליית הנאצים לשלטון ב-1933. הוא נפטר ב-1935. אשתו מרתה נרדפה על ידי הנאצים, איבדה את ההון ואת אוסף האמנות המשפחתי, והתאבדה יום לפני שנלקחה למחנה ריכוז, בגיל 85. שניהם קבורים בבית הקברות היהודי ב-Schönhauser Allee. הבת שלהם ברחה עם משפחתה לארצות הברית אחרי ליל הבדולח. מאז שאני בברלין כמעט תמיד יש בעיר איזו תערוכה שמציגה את ליברמן.

יצאתי מהמוזיאון, עשיתי סיבוב קצר בפוטסדאם מתחת לשמש הנעימה, ראיתי נזיר בגלימה כתומה מסייר ביחד עם מדריכת טיולים, חזרתי לתחנת הרכבת ולקחתי את ה-S7 לכיוון ההפוך, בחזרה לבית שלי. 

יש לי עוד שבועיים ויומיים עד קצה החופש, עד שאני נוסעת לאנגליה, עד שאני מתכנסת לריטריט אישי של שלושה חודשים. הלוואי והמלחמה הזאת וכל האחרות יסתיימו עד אז.