לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

רציתי ללכת לטייל, להסתובב, להזיז את הגוף והנפש. הייתי אחרי לילה קצר שהגיע אחרי ערב של בלבלת ועצבת. בטירו, אם אני רוצה ללכת לטייל, זה תמיד, אבל תמיד, לעשות פראדקשינה, כלומר להקיף את ההר במסלול המסורתי. רק שהיה יום ראשון, וביום ראשון המון אנשים עושים פראדקשינה וזה קצת הוציא לי את החשק. 

הבעיה היתה שלא היו לי בראש מסלולים אחרים. לאן הולכים בעיר הזאת? אז החלטתי ללכת להקפה, אבל לעשות רק חלק מהדרך, ללכת עד איפה שיתחשק לי, ואז לחזור, ללכת נגד התנועה. העובדה שיש מסלול הליכה פולחני, קבוע, מסודר, ממש קיבעה אותי והגבילה לי את הדימיון, אפילו שאני לא בטוחה אם אני הולכת כחלק מהפולחן או סתם כהולכת. 

המסלול סביב ההר משתנה, יש בו חלקים, לכל חלק אופי אחר. אני מתחילה באשראם (לפי המסורת צריך להתחיל בטמפל שבעיר ושם לסיים). החלק הראשון הוא קצת לא כאן לא שם, אבל הוא הכרחי. מתחילים על כביש מרכזי כדי להגיע לכביש שמוקדש רק להקפה ולהולכים. החלק הזה, השני, הוא היפה בחלקים: ירוק, מוצל, מתחת לעצים, מלא טמפלים בצד אחד, ההר בצד השני (הולכים בצד שרחוק מההר). הלכתי עד קצת לפני הסוף של החלק היפה ואז הסתובבתי והלכתי נגד התנועה, בצד שקרוב אל ההר. 

פעם, כלומר לפני 22 שנים, אפשר היה ללכת מסלול שקראנו לו פראדקשינה פנימית: זאת היתה הקפה של ההר אבל לא על הכביש, בתוך ההר, בתחתית שלו, בטבע. היום זה לא אפשרי, ההר חסום. שמורת טבע, אין כניסה לבני אדם. לכל אורך המסלול יש גדר שלא מאפשרת להגיע אל ההר. 

הגעתי חזרה לחלק ההכרחי ושם עצרתי לצא׳י, שאחריו התחלתי ללכת וגיליתי שהחסימה פחות הרמטית ממש חשבתי, ובכלל, גיליתי דברים. והנה הם: 

מצאתי בית קברות. ראיתי אותו כמובן מהצד השני, ותמיד חשבתי ששווה להיתעקב רגע ולהסתכל, כי אני מאוד אוהבת בתי קברות, אבל רק בהליכה נגד הזרם האנושי עשיתי את זה. בית הקברות טחוב בחלק שבין המדרכה והגדר שחוסמת את ההר, מה הופך אותו לארוך וצר, עם מצבות צבעוניות ועליהן תמונות של נפטרים חדשים יחסית, מהחמש עשרה שנים האחרונות, וקישוטים של מסגדים הינדים, כלומר פרחים, קטורת ובינדי. בית הקברות לא טובע בזבל, אבל בהחלט צף. הכביש עצמו והמדרכה מאוד נקיים, כל הזמן מנקים את המסלול של ההקפה. נראה כאילו חלק מהניקיון זה פשוט לדחוף זבל לשוליים. בית הקברות זה השוליים (לחיצה על תמונה תגדיל אותה). 

ואז יש את הדבר הזה. 

בהמשך מאגר מים ליד טמפל שסגור לציבור ועדיין, יש חיים בפנים. לא ממש רואים בתמונה של הטמפל אבל יש שם בחור צעיר והוא מחזיק מברשת שינים (לחיצה על התמונה תגדיל אותה)

טמפל שיצא משימוש ומזדקן מאוד יפה. הדרך אליו חסומה בשער נעול וגדר ששוכבת על האדמה. 

ואז פארק. פארק! ממש פארק. אלמנטים של מים. מתקני שעשועים לילדים. ספסלי אבן. מדרכות ושבילים מסודרים. פחי אשפה. שילוט. נקי. המון ירוק. המון יופי. ושומעים את העיר, הרחש של החיים, התנועה, בטח שומעים, אבל מעומעם, מוחלש. 

פארק, הוראות הפעלה: זה שלט הכניסה לפארק. שעות פתיחה משונות להפליא. בניגוד למה שכתוב בשלט, אני הגעתי ביום ראשון בשמונה בבוקר ואחד העובדים של הפארק (ואני באותו השלב לא ידעתי שיש פארק, ושהוא עובד בפארק, פשוט נכנסתי דרך שביל גישה מהכביש שלא היה חסום בגדר) קרא לי לבוא ופתח לי את השער. 

כשיצאתי מהפארק קרא לי איש שעמד עם אופניים ליד הכניסה. הוא הצביע על צמח, תלש ממנו שני עלים, קיפל עלה אחד קטן קטן ושם בפה שלו, קיפל את השני קטן קטן ונתן לי ואמר health, health ועשה תנועות בפנים ועם היד ככה שלא יכלותי שלא להבין. הכנסתי לפה והתחלתי ללעוס. הוא עשה תנועות של לעיסה. ואז הצביע על הבטן שלו וליטף אותה בתנועות מעגליות ואמר cleaning, cleaning. לא הבנתי אם ללעוס ולירוק או ללעוס ולבלוע אז עשיתי תנועות שהיו אמורות לשאול את זה והוא עשה תנועות של בליעה ופתח את הפה שלו והראה לי שהוא ריק. בלעתי, אבל אם מים. אמרתי לו הרבה תודה, thank you thank you והוא עשה תנועה של ביטול עם היד ואמר Thank Arunachala כלומר תודי להר, והסתובב אל ההר והשתחווה אל ההר ועשה תנועה של נמסטה בידים שלו ואני עשיתי כמוהו. Thanks Arunachala.