לפני שבוע עברתי דירה. מראש החלטתי שאנסה לפחות שני אופציות מגורים שונות. לא הצלחתי לדמיין איך ארגיש בשום מקום. רציתי גסטהאוס אבל גם רציתי בית בשכונה רגילה. רציתי לא לבד אבל גם חששתי מחברה ורציתי פרטיות. רציתי במרכז אבל גם בשוליים, בקצה, בכפר. לא הצלחתי להחליט כלום וקצת התמכרתי לחיפושים, בוקניג דוטקום, איירבנב, אופציות ואפשרויות. איך אני יכלה לדעת?
את המקום הנוכחי שלי, בית פרטי עם שתי קומות ששכרתי דרך איירבנב, סגרתי כשאני כבר כאן ואחרי שהבנתי שאני רוצה מקום יותר מרכזי ויותר פרטיות.
אני בבית בפרטי ברחוב מגורים מאחורי האשראם של יוגירמסמאטקומאר. בית נפלא. בית עם שירותים מערבים שיודעים לטפל בניירות טואלת, מקלחת עם מים חמים ודוש שממש זורמים ממנו מים. יש גם שתי מרפסות. אחת פונה אל הרחוב, השנייה אל ההר. המרפסת שפונה אל ההר צמודה אל שדה אורז שמוקף בצמחיה. יש שם מלא סוגים של ציפורים כולל אנפות לבנות ובואש קטן וחמוד ופסקול עז של ציוצים וצרצורים וקירקורים. התכוונתי לשבת במרפסת הזאת לקפה ומדיטציה של בוקר, תה ומדיטציה של לפני השינה. בפועל אני לא מצליחה לשבת שם יותר משתי דקות רצופות בגלל היתושים.
החיים מאוד קרובים בהודו, במרחק של יד, אני יכלה לגעת בהם, להחזיק אותם ביד שלי, להתסכל עליהם: הנה הם, חיים, אלו הם חיים, במובן של הכל חי, רוטט, פועם, נושם, חשוף, נראה ומורגש.
כמה בתים ממני יש בית שעל השער שלו תלוי פוסטר שמציע בישול ביתי. המטבח של אושה זה נקרא. בשביל להזמין ארוחת צהריים בבקשה להודיע יום מראש. השארתי הודעה דרך וואטסאפ. קיבלתי תשובה שמחר אי אפשר, מחר יש זה וזה באשראם, אבל יום אחרי אפשרי. כתבתי שאני רוצה, ביקשו ממני לכתוב שוב למחרת ליתר בטחון כי היא(הכותבת, שהסתבר שהיא אושה עצמה) לא סובלת בזבוז. אז שלחתי הודעת תזכורת ביום שני וקבענו וביום שלישי הלכתי אל הבית. התקווה שלי היתה שאני מקבלת משהו ומביאה אל הבית שלי ואוכלת כאן.
זה לא מה שקרה. אושה הזמינה אותי להיכנס. קומת קרקע, חדר גדול ממנו יוצא חדר שינה ומטבח. במרכז החדר שולחן פלסטיק ירוק ושני כסאות. בצד ליד הקיר שמשותף עם החדר שינה שולחן פלסטיק שחור ועליו הרבה סירים. ליד המטבח כוננית פשוטה ועליה המון מוצרים כמו משחת שינים, שמפו, סלון לשיטיפת כלים, והכל לא ביחידים, בזוגות או שלשות. חוץ מזה היה בחדר מזבח קטן עם תמונות של גורואים ופסלונים ופרחים, עוד שולחן פלסטיק ירוק קטן יותר, מקופל בפינה ליד כסאות פלסטיק ירוקים, כוננית ועליה מכשירי מטבח (זיהיתי גרינדר ושאלתי עליו. אושה אמרה לטחון אורז כדי להכין דוסה אבל שהוא קטן, מספיק רק לה או לשני אנשים, שאם היא תחליט להציע דוסה לארוחת ערב היא תצטרך אחד גדול יותר). חוץ מאושה היתה בדירה אשה נוספת ששטפה את הרצפה.
האוכל היה ממש נהדר. צ׳אפטי ושלושה סוגים שונים של סלטים ואורז וסמבר מלא בירקות. שאלתי על המנות השונות, הרבה מהמרכיבים לא זיהיתי בכלל, ואושה הסבירה לי מה אני אוכלת, ואיך היא הכינה את המנה, מה שילבה עם מה, היא דיברה מתכונים שלמים, ואני הקשבתי ואכלתי ולא רשמתי כלום וגם הרבה לא הבנתי, למשל איזה ירקות אכלתי, גם אחרי שהיא הסבירה לא הבנתי.
היא שאלה מה אני אוכלת בדרך כלל ועניתי לה ואמרתי שאני מנסה לאכול רק במקומות של אוכל הודי, לא מערבי, כי זה יש לי בבית, והיא דיברה על זה, על כמה זה מוזר בעיניה לאכול פיצה בטירוונאמאלי ועל הקשר בין מזג האוויר, ההיסטוריה, ותרבות האוכל שלהם בדרום הודו.
בפעם הראשונה שהגעתי היא הציעה לי כפית ואני לקחתי היא הסתכלה עלי מערבבת את האורז והרוטב עם הכפית וצחקה. היא הסבירה לי שאורז צריך לערבב טוב טוב, בידים, שהטעם של המנה תלוי באיכות הערבוב, שהיא יוצאת הכי טעימה כשהכל מערובב כמו שצריך. אז מאוד השקעתי בערבוב עם הכפית והיא ראתה ושיבחה אותי על ההשקעה ואמרה שבשביל כפית זה בסדר, ושלהם, להודים, יש כפיות בכפות הידיים.
כשאושה לא דיברה איתי היא דיברה בטמילית אם האישה שהמשיכה לשטוף את הרצפה סביבנו. על היד שלה היו מצויירים עיגולים באבקה אדומה. אושה ביקשה ממנה להראות לי והסבירה שזה כי היא בונה בית חדש, להביא לה מזל. שאלתי אם זה חינה ואושה אמרה שכן, גם בטמילית אומרים חינה. סיפרתי לה שמאיפה שאני באה עושים ציורים מחינה לרגל חתונה ואושרה הנהנה בראש בהבנה ואמרה, ברור, לכבוד חגיגות.
הייתי שם כמה פעמים ותמיד הייתי לבד. לפי כמויות האוכל שהיו שם היא בישלה ליותר ממני, אבל אני לא יודעת. בביקור השני היא סיפרה שהכינה סאמבר במיוחד בשבילי כי אמרתי שאני אוהבת והציעה שבביקור הבא תכין פורי במקום צ׳אפטי גם כי אמרתי שאני אוהבת. שאלתי אותה למה היא לא מפרסמת את השירות שלה יותר והיא אמרה שהיא יודעת שזה לא מספיק, אבל היא חוששת שאם יבואו יותר אנשים היא לא תצליח לבשל לכולם, כי היא לבד ואין לה עזרה. היא הציעה לי לבוא לארוחת ערב גם, לאכול דוסה. היא אמרה שהיא מזמינה אותי רק כי אני מתעניינת באוכל הודי, באוכל שלהם. אמרתי לה שאני מרגישה ברת מזל שהגעתי אליה.
לאורך המסלול שמקיף את ההר יש הרבה מקדשים. אחד מהם, ממש קטן, לידו יש שנים או שלושה עצים שתלויים מהם חתיכות בד צהובות, שאני בטוחה שקשורות איכשהו לאיזהשהו סוג של פולחן, אבל אני לא יודעת מה ואיזה. מתחת לאחד העצים יש המון מגדלים של אבנים מסודרים יפה ואת הכל מקיפה גינה פורחת, מפתיעה, לא קשורה לכלום. במקום חיים ומטפלים שלושה סאדוהים. אנשים שאין להם כלום משל עצמם. עמדתי שם להסתכל. קיוותי שיבואו מקומיים ויעשו משהו שיבהיר לי מה עושים עם הסרטים הצהובים. זה לא קרה. מי שכן הגיעו זה חמש או שש כלבים משוטטים. אחד הסאדוהים שיחק איתם, ליטף, דיבר, קם והלך לאנשהו וחזר עם עוגיות וחילק להם, הסתכל עליהם אוכלים, ליטף להם את הראש, הביא גם מים בכלי והניח אותו ביניהם.
כל הדרך Om Namah Shivay, Om Namah Shivay, בוקע מרמקולים שתלויים על עמודי חשמל. Om Namah Shivay. זה הניע אצלי שרשור מחשבות על הקשר והיחסים בין שטיפת מוח, אמונה, תפילה, איסוף התודעה באמצעות שימוש במנטרה, ריכוז, ואיך יתכן שהדברים האלה – שחלק מהם בצד השלילי של החוויה האנושית, כמו שטיפת מוח ותכנות והשפעה מכוונות על התודעה של האחר, וחלק מהם בצד החיובי, כמו אמונה ואיסוף התודעה – נמצאים על אותו רצף, רק בקצוות שונים, שהם כולם חלק מאותו ספקטרום, וכמה זה מקשה על ההבחנות ביניהן, על ההבחנה בין מה שמועיל ומיטיב למי שלא מועיל ולא מיטיב.
זאת ההתכוונות, אני חושבת, ה – intention, מה שמבדיל ומפריד ביניהם, מה שעושה הבדל, ההתכוונות והכוונה של המשמיע, של השומעת, של הממלמלת, של הלוחשת והממקדת. ההתכוונות היא שעושה את ההבדל.
בסוף ההקפה יש קטע של בערך קילומטר שהוא מאוד לא נעים, הוא בתוך העיר, בחלקים הקשים שלה, לאורך תחנת האוטובוס, השוק, המקדש הגדול. הרבה פעמים אני מוותרת על החלק הזה. עולה על ריקשה. היום עשיתי את אותו המלסול כמו בכל הימים בשלושה שבועות האחרונים, רק שהיום איפה שעמדו הריקשות היה בור גדול מלא בבוץ ומים מזוהמים וטרקטור ענק שעשה משהו בנידון. מהצד השני של הבור ראיתי את הריקשות.
עכשיו היו אופציות, אפשר היה להסתובב ולנסות להגיע אל הריקשות בדרך אחרת. אבל אני הלכתי אחרי המקומיים וככה מצאתי את עצמה דורכת בתוך ים של בוץ, נדחקת דרך רווח צר מאוד בין קיר של חנות ועמוד ברזל ולבסוף קופצת מעל גדר בטון בשביל להגיע אל החניה של הריקשות. אני שוקלת מה לעשות בהקפה של מחר. מצד שני יש סיכוי לגמרי ריאלי שעד מחר הבור יעלם, הריקשות יחזרו אל המקום שלהם. או שלא. או שאף פעם לא.
החיים קרובים יותר בהודו. אפשר לגעת בהם ממש. יש להם מרקם. הם המחוספסים יותר, מתחככים בעור, סורטים. מפה החיים בברלין מרגישים כאילו הם עטופים בניילון שקוף, חיים מצופים, כמו בוטנים מצופים של עלית שמאוד אהבתי בילדתוי. זה לא שהחיים הם אחרים, היסודות הם אותם יסודות: חולי, זיקנה, מוות. המציאות אותה מציאות. רק שבאירופה המציאות מסוננת, מעובדת, מציאות שעברה מניפולציה, ריטוש, כמו התמונות של שרה נתניהו, חיים מעוצבים בפוטושופ, חיים ששמו עליהם פילטרים. ואולי זה ההישג הגדול של המערב, של הפרוייקט המערבי: לסנן ולפלטר מהמרחב הציבורי את כל מה שקשה וכואב ולא ניתן לפתרון, את מה שעושה לא נעים.
הגעתי אל השבוע האחרון שלי כאן. מעכשיו כל יום שאני כאן יהיה היום האחרון. יום שישי האחרון שלי כאן. יום שבת האחרון שלי כאן. וכו׳. ביום שישי הבא אהייה בברלין. אני לא יכלה לדמיין את זה.
למטה, תמונות מהדרך (פראדקשינה, הדרך שמקיפה את ההר ארונ׳צלה)
לירז אקסלרד - הולכת בדרך, בצעדים קטנים 
כתיבת תגובה