לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

אחרי שהגעתי לטירו הנחתי את התיק בחדר בגסטהאוס ויצאתי אל המרחב, לראות, מה השתנה? אני מזהה? זה המקום אליו התכוונתי? הלכתי בדרך שחשבתי שאני זוכרת אל מקומות שחשבתי שאני זוכרת ולא זיהיתי כמעט כלום. 

היה לי חם והזעתי, ואת זה כן זיהיתי, כן זכרתי, את הסוג המסויים הזה של אי נוחות בגוף, אבל חוץ מזה לא זיהיתי כמעט כלום ורוב מה שראיתי היה לי לא מוכר. הקפתי את ההר. הייתי בשוק. הלכתי מסביב לאשראם. נכנסתי אל כל אחד מהרחובות הגדולים שמתפצלים מהכביש הראשי, הלכתי לאורכם, חיפשתי את הדירות בהם גרתי בעבר – היו ארבע כאלה – ואני לא מצאתי אף אחת, אפילו את הדרך אליהן לא מצאתי. הדברים זזו לי, התעקמו, השתנו, הרחובות, הבתים, הזכרונות. 

עמדתי מול הבית שהיה אז בית הקפה בו עבדתי, ואני יודעת שזה המקום הפיזי – הנה הטמפל, הנה הפינה, זה היה הבית, המבנה הראשון אחרי הפינה – ועדיין לא הייתי בטוחה שזה זה. 

לא זיהיתי מקומות ספציפים, לא דרכים, לא שבילים, לא צ׳יא שופס, אבל כן זיהיתי את המקום, את הטרפת הזאת שהיא טירו, הודו, את חוסר ההגיון, את התחושה שזה לא יכול להיות, את החוויה של לעמוד מול משהו ולחשוב, זה לא יכול להיות. מה שאני רואה לא אמיתי. איך זה יכול להתקיים ככה, הבלגן המפואר הזה? 

רחובות שלא מגיעים לשום מקום. רחובות שמסתלסלים להם. רחובות שלא נפגשים עם רחובות אחרים וגם לא נבלמים או נעצרים או נעלמים. רחובות שממשיכים איכשהו, לא בקו ישר, לא בצומת, לא בפנייה, לא במעבר חצייה או רמזור או שלט כלשהו, פשוט ממשיכים במין זרימה עקומה כמו של תולעים, חותכים ועולים ומתעכלים אחד מהשני, אחד על השני.

ורק אחרי שעות של שיטוטי עומק והליכות פראיות במקום שהיה זר לי לחלוטין, בו לא זיהיתי כלום, רק אז עלה בדעתי שאולי היכולת שלי לשוטט ככה, כאילו כלום, כאילו אני מכירה את המקום, אולי העדר הפחד, החשש, הדאגה, הספק, האי ידיעה, המשהו הזה שתמיד מלווה אותי כשאני במקומות חדשים, אולי הפשטות בה אני מהלכת במקום החדש והזר הזה נתמך ומתאפשר בגלל שזה לא מקום חדש עבורי, בגלל שגם אם אני לא מזהה כלום, יש איזה מצבור או מאגר או שכבר תת קרקעית שפועלת בתוכי, יש ידיעה חזקה שאני מכאן, שאני כן מכירה, שאני בטוחה כאן. 

גיוון, שיוויון והכלה

יש כאן שפע, יש ריבוי, המון, כמויות – לא של חפצת, זה לא הדיוטי פרי – שפע וריבוי והמון וכמויות של חיים: בני אדם, בעלי חיים. 

במערב מדברים הרבה על גיוון והכלה. diversity and inclusion. במקום העבודה שלי, תכלס בכל מקומות העבודה שלי בעשרים שנה האחרונות בערך, מדברים על diversity and inclusion. רוצים שיהיה diversity and inclusion. שקאדר העובדים ייצג את זה. לרוב זה מיוצג על ידי ריבוי של גברים צעירים – בין שנות העשרים לארבעים שלהם – מרקע אתני אחר (צבע עור אחר? איך להגיד את זה ככה שזה יצא גם ״נכון״ וגם נכון?), מספר קטן של נשים ולירז אחת שמחזיקה את הטיקט של גם אשה, גם יהודיה וגם בקבוצת גיל אחרת. Diversity and inclusing my ass.  

הנה משמעות אחרת לגיוון: לא צבעים ומינים, אלה כל קשת המצבים האנושים, כל האפשרויות לקיום אנושי: בלי רגל, בלי יד, בלי שתי רגליים, בלי ידיים, בזחילה, על ארבע, על שש, בהליכה. על כסא גלגלים. על קרש שמחובר לגלגלים. בלחישה, בצעקה, בשירה, בזעקה, בלי מילים. יש כאן הכל. עיוורים. חרשים. חולים. בריאים. תינוקות. ילדים. מבוגרים. זקנים. קשישים שבקושי מחזיקים את הגוף. רועדים. רזים. שמנים. שבורים. שלמים. אסתטיים. לא אסטתיים. מטורפים. אנשים שמדברים אל עצמם. אנשים שצועקים על בעלי חיים. אנשים שזועקים. חיוורי עור. כהיי עור. בעלי עור עם נקודות. עם מחלות עור. בלי שער. עם קרחות. עם שיער שופע. נמוכים. ננסים. מעוותים. גבוהים. עם בגדים חדשים. עם בגדים בלויים. בלי בגדים. בכל צורה שיש. ביותר צורות מדמיינתי שיכולות להיות. שרציתי לדעת. בכל צורה שהגוף מאפשר. בכל צורה אנושית. 

כל מה שמודחק, מורחק, מאושפז, סגור, כבול  וכלוא במערב, נמצא במרחב ההודי, בלי הפרדה, בלי הגבלה, בלי העדפה, בלי אפליה. כל השבילים, כל האפשרויות האנושיות, כל הזמן מול הפנים. 

זה כמו מה שבודהה שקמוני (לפני שהיה בודהה) ראה כשיצא מהארמון של אבא שלו ונתקל בחיים: חולי, זיקנה, מוות. מה היה קורה עם שקומני היה יוצא אל המרחב הציבורי הברלינאי? האם הוא היה מזהה את הסבל? 

החוויה ההודית (שלי)

להיות בטוב במקום שאין בו כלום. החוויה ההודית, החוויה של להיות כאן, מביאה לניתוק הקשר, היחסים, הקרבה והתלות שבין התנאים החיצוניים וההרגשה הפנימית. במערב אנחנו מזהים בין הרגשה טובה לתנאים טובים: יופי חיצוני, אטרקציות, נוחות, נעימות. טוב לנו כשנעים לנו. נעים לנו כשיפה לנו. החוויה הפנימית שלנו תלויה לגמרי, ניזונה, מהתנאים החיצונים.

ביום שהגעתי לכאן צילמתי כמה תמונות ושלחתי לאחיינית שלי. ״מדהים כמה תמונה של זבל ופרות רחוב יכולה לעורר רגש״ היא כתבה לי בחזרה.

כששאלו אותי למה אני נוסעת לטירו, מה יש שם, התקשתי להסביר. זה לא מקום יפה. אין כאן טבע יוצא דופן. אין אטרקציות. אין משהו שחיבים לראות, לעשות, לטעום, להספיק, לספר עליו. מה שיש מצביע על האפשרות להרגיש טוב בלי קשר למה שיש. בלי תלות בתנאים הפיזים. וזה מייצר תחושה של התרחבות בלב. של עצמאות. של מצב רוח וחוויה רגשית שאינו נתון לקפריזות של התנאים המשתנים. וזה, אני חושבת, מה שמביא לחוויה פנימית של התרוממות רוח.