לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

בדרך אל דפלק ה״הגירה״ בשדה התעופה של באנגלור, הודו, 16 שעות אחרי שיצאתי מהבית

בברלין, עצרתי והתכופפתי כדי לקשור את החוט של הנעל. מישהו עצר לידי. 

״הכל בסדר״ הוא שאל, ״את צריכה עזרה?״.

״לא״ אמרתי לו, 

״הכל בסדר, תודה״ אמרתי והמשכתי אל הדפלק. 

הייתי ראשונה בתור. השדה היה ריק, 1230 בלילה. ניגשתי אל הפקיד והראתי לו את המסמכים שלי. דרכון. ויזה. דף קטן שחילקו לנו במטוס ובו נתבקשנו לכתוב לאן אנחנו, מה הכתובת שלנו בהודו. טירוונאמאלי, כתבתי. 

״טירוונאמאלי״ הוא שאל, 

״כן״ אמרתי.

״רק טירוונאמאלי?״ 

״כן״

״כל הזמן שתהייה כאן תהייה בטירוונאמאלי?״

״כן״

״מה מטרת הביקור?״

״תיירות״. 

״או קי״ הוא אמר ושם מלא חותמות בפספורט הגרמני החדש שלי. 

״תודה״ אמרתי וניסיתי לבלום את החיוך שלי שלא יגלוש החוצה מחוץ לפנים, ״תודה רבה״. 

בחוץ עצרתי כדי לחכות לנהג מונית שלי. דיברתי איתו עוד בדרך אל איסוף הכבודה, הוא אמר שהוא מאחר, שאחכה. חיכיתי. מישהו ניגש אלי ושאל אם אני צריכה מונית. 

״לא״ אמרתי, ״יש לי״

״אה״, הוא אמר, ״איפה הנהג שלך?״

״כבר מגיע״ אמרתי. 

עברו עוד 3 דקות. הוא ניגש אלי שוב. 

״יש לך את הטלפון שלו?״ שאל, ״אולי אתקשר לבדוק מה איתו״. 

״יש לי״, אמרתי, ״כבר דיברתי איתו. הוא יגיע״. 

״אה״ הוא אמר, ״תגידי אם את צריכה עזרה״. 

הנהג הגיע ונסענו ונסענו ונסענו והגענו אל המלון ומישהו חיכה לי שם ורשם אותי והביא אותי לחדר והלכתי לישון ואחרי כמה שעות קמתי ויצאתי החוצה, לראות את הודו. 

אני שמחה שהתחלתי בבאנגלור, שלא נסעתי ישר לטירו. אין לי זכרונות מבאנגלור. המקום לא מעיר בי כלום, לא מפעיל אותי, אני נקייה מציפיות, חפה מפנטזיות.

הלכתי לאורך m.g road, אחד הרחובות המרכזיים בעיר. בחורה צעירה עוברת לידי. ״הי״ היא אומרת לי, מנפנפת ביד. 

״הי״ אני עונה. 

״בי״ היא אומרת, מנפנת ביד ופונה לצד השני. 

״בי״. 

אני ממשיכה ללכת. אין לי שום דבר לעשות. רק ללכת. אני ממציאה לעצמי משימות, מטרות, יעדים. חנות ספרים. פארק. אגם (עוד לא הגעתי). להחליף כסף. שאלתי במלון אם הם מחליפים והם אמרו לי שלא, והציעו ללכת לבנק או למכשיר atm. יש atm בכל 5 צעדים, אבל אני הגעתי עם מזומן ואני רוצה להחליף וחוץ מזה אין לי מה לעשות. ויש מלא בנקים לאורך m.g road. נכנסתי לאחד מהם. ״מה את רוצה״? שאל אותי בחור צעיר איך שנכנסתי. 

״להחליף כסף״ אמרתי לו. 

״אנחנו לא עושים את זה כאן״ הוא אמר.

״אוקי. תודה״, אמרתי, ״אתה יודע אולי איפה אני יכלה להחליף״? שאלתי

״לא בבנקים״ הוא אמר

״אוקי, תודה״ אמרתי והסתובבתי ללכת משם.

״תנסי western union" אמר, הולך אחרי

״אוקי. אתה יודע אולי איפה יש״?

״תחפשי בגוגל״ הוא אמר

״אוקי, תודה״ אמרתי והתחלתי ללכת. 

״נדמה לי שיש בפינה של הרחוב הבא״ הוא אמר, עדיין הולך אחרי

״אוקי, תודה״ 

״ויש גם בקומה למעלה של הבניין מימין״ הוא אמר

״איפה״?

״את רואה, שם״ הוא הצביע על הבניין, ״למעלה״. 

״אוקי, תודה״. 

הלכתי לשם ועליתי לקומה הראשונה, השניה, השלישית. אם יש שם משהו שקשור להחלפת כספים אני לא מצאתי. 

המשכתי ללכת לאורך הרחוב, נכנסתי אל הדויטשה בנק. שאלתי אם הם מחליפים כספים ושלחו אותי לפקידה שהציעה לי לשבת ושאלה איך היא יכלה לעזור ואחרי שאמרתי לה היא אמרה שאין לה מושג והיא תשאל את המנהל. הם לא מחליפים כספים. 

יצאתי ונכנסתי לבנק הבא. שוב שאלתי. שוב שלחו אותי לפקיד. 

״אנחנו לא מחליפים״ הוא אמר, ״לא בסניף, כלומר, אבל יש לנו סוכן שמחליף״, אמר. 

״חכי, חכי״, הוא אמר, ״אני אתקשר אליו״. 

״הוא יכול להגיע עוד חצי שעה״, אמר אחרי שיחת טלפון קצרה, ״תחכי לו פה או שאני אתן לו את הכתובת של המלון שלך״?

״פה״, אמרתי, ״אני אחזור עוד חצי שעה״

״תני לי את הטלפון שלך״ אמר, ״אני אתקשר אליך כשהוא יגיע״. 

נתתי. 

״כבר אכלת ארוחת בוקר״? שאל

״לא״

״יש שם בפינה מסעדה בשם park view״, אמר, ״כדי לך, לכי לשם״

״אוקי״ אמרתי, ״תודה״. 

הלכתי לשם. 

לא park ולא view, מזללה של אוכל מהיר, אוכלים בעמידה סביב שולחנות גבוהים, מזמינים מהדלפק, מקבלים קבלה ומביאים לדלפק מאחורה שניצב לפני מטבח פתוח. במטבח מלא תנועה. במסעדה מלא תנועה. אני מסתכלת בתפריט. כל המגוון של ארוחת בוקר בדרום הודו: פורי, מסאלה, אידלי, ואדה, הכל. הזמנתי פורי. נתתי את הפתק לאיש מאוחרי הדלפק. הוא חייך אלי ואני חייכתי בחזרה. 

הלכתי לשולחן שהיה ריק ואכלתי ביד ופיזרתי רסיסים ונפילות מסביב לצלחת שלי. מישהו הצטרף אלי. התביישתי שאני לא יודעת לאכול ביד נקי. הסתכלתי מסביב מקווה שאף אחד לא מסתכל עלי. היו שם מלא בחורים. אני חושבת אף אחד לא הסתכל. חוץ ממני היתה שם עוד אשה אחת עם בחור ועובדת שניקתה את השולחנות ופינתה צלחות. 

אחרי הארוחה שטפתי ידים וחזרתי אל הבנק. הסוכן הגיע, צילם את הפספורט, החליף כסף.

לצהריים הלכתי למסעדה בשם ״קארלה״. התיישבתי בשולחן של שניים. מלצר הביא לי תפריט. הזמנתי את המנה הצמחונית. הוא שאל אם אני רוצה שתיה. 

״לא, תודה״ אמרתי. 

הוא הלך וחזר עם עלה של תירס שהוא שם לפני. מלצר אחר הביא בקבוק של מים וכוס. אחריו הגיע עוד מלצר שהביא כלי כסף של ארבע חלקים והוציא מכל חלק משהו ושם של העלה. מלצר אחר נוסף הגיע עם כלי דומה ושם דברים אחרים, ועוד אחד הגיע ושם פאפאדם. סך הכל ספרתי ארבעה מלצרים שהכינו את הארוחה שלי והיה עוד אחד שבדק אותם, אני חושבת, המפקח. 

כל השולחנות במסעדה היו מלאים. הייתי היחידה שישיבה לבד. חוץ ממני היו עוד שלוש נשים שישבו בשולחן של 6 עם עוד שלושה גברים והם נראו לי כמו משפחה. כל השאר היו בנים. 

כשיצאתי מהמסעדה ראיתי שהרחוב (סימטה, אולי, רחוב ממש קטנטן) שמוביל אל המסעדה התמלא בדוכני אוכל ומלא אנשים – גברים, בחורים, בנים – שעומדים ואוכלים, בודדים, חבורות, קבוצות, מחזיקים את האוכל ביד, עומדים, מדברים ואוכלים. 

אחד ממליוני הדרכים בהם אני יודעת שאני מאוד מאוד אוהבת את הודו היא שהודו (באנגלור במקרה הזה) מלאה בדברים שאני לא אוהבת: לכלוך, רעש, חום ולחות, אבק, צפיפות, מדרכות שבורות, דברים שלא עובדים כמו שצריך, חפצים שלא עושים את מה שהם אמורים לעשות, שום מעברי חציה, פחד אלוהים לחצות רחוב, צפירות וצפירות וצפירות של מכוניות, בנים שולטים במרחב הציבורי, כולם מדברים איתי ואף אחד לא מתעסק איתי, ולמרות כל אלו ועוד, אני כל כך שמחה להיות כאן.