לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

יום ראשון שעבר, ה-13.4, היה ראש השנה התאילנדי. אני יודעת את זה כי חגגתי אותו, כלומר השתתפתי בחגיגות לכבודו, הייתי חלק מהאירוע שהתקיים ב – Amaravati, מנזר בודהיסטי במסורת של נזירי היער התאילנדי, באנגליה, משהו כמו שעה נסיעה מלונדון. 

באותו היום הייתי משובצת לעבודה מטבח. בכל ימי השבוע עבודה במטבח משמעותה לבשל, או לעזור לטבח הראשי להכין את ארוחת הצהריים. אבל בימי ראשון ב – Amaravati לא מבשלים. במקום זה אוכלים אוכל מבושל שמגיע כדאנה, תרומה לקהילת הנזירים. בשאר ימי השבוע גם אוכלים אוכל שמגיע דרך דאנה – כל מה שיש ב Amaravati הגיע לשם כדאנה – אבל בכל הימים עושים שימוש באוכל לא מבושל שמגיע כדאנה, ורק בימי ראשון קהילת התומכים מביאה אוכל מוכן, ואנחנו, המתנדבים שעובדים במטבח, מעבירים את האוכל לכלים המקומיים ומניחים על השולחנות. 

בגלל האירוע, באותו היום הגיעה המון המון המון דאנה. משעה שמונה וחצי ועד אחת עשרה וחצי, השעה בו מתחיל הטקס שלפני ארוחת הצהריים והכל נעצר, אני ועוד שלושה מתנדבים העברנו אוכל מהפינה בו הוא נמסר, פינת הדאנה, אל השולחנות. כל תרומה מחולקת: שני שליש לשולחן של הנזירים, שליש לשולחן של הנזירות (יש הרבה פחות נזירות מנזירים במנזר). מתישהו הוספנו שולחנות. מתישהו נגמרו הכלי ההגשה והשארנו את האוכל בכלים שבו הוא הגיע. 

זאת היתה משמרת מתישה, ואני התחלתי אותה עייפה. בלילה הקודם, לילה של ירח מלא, השתתפתי בתירגול של ליל ירח מלא, שזה אומר פוג׳ה בשבע וחצי בערב, ואז chanting, ואז עוד, עד 1000 בערך ואז נשארים לתרגל עד חצות. אני לא שרדתי עד חצות. את העבודה במטבח התחלתי עייפה ולארוחת הצהריים הגעתי נרגשת. 

כל הדבר הזה שמסביב לי, המבנים, הדשא, הגינות והעצים הגזומים, הטמפל, הסילה (חדר האוכל), המטבח, הכלים שבמטבח, האוכל, ניירות הטואלת וחומרי הניקוי ששמתי בימים כשנקיתי את השירותים והמקלחת באגף בו ישנתי, האגף לתקופות קצרות (short term), הכל כולל הכל, זה דאנה, זה תרומות. כולל האנשים ששם, כולל אני מתנדבת, ושאר האנשים שסביבי, כולל באופן עמוק ביותר הנזירים והנזירות. זה הכל התנדבות. תרומות. רצון טוב. זה הכל מאנשים ומעשים שמתכנסים סביב נושא אחד, מקום אחד, תקווה אחת. 

יום אחרי החג ישבתי לאכול צהריים בחצר המרובעת שמחברת בין הטמפל והסילה. לידי ישב זוג מבוגר שהיה לי מוכר, ראיתי אותם בטמפל בפוג׳ה של ערב לפני כן. האשה שאלה אותי אם אני מתנדבת (היה עלי חלוק מטבח. מבקשים מאיתנו להוריד את החלוקים כשאנחנו יוצאים מהמטבח אבל שכחתי, איבדתי תשומת לב. גם זה היה יום לחוץ במיוחד במטבח ואני איבדתי מיינדפולנס ויצאתי עם החלוק). אמרתי לה שאני אורחת, זה שם התואר המקובל במקום לתאר את האנשים שנשארים כמה לילות. היא ובן זוגה היו מבקרי יום. היא שאלה מה זה אומר והסברתי לה את ההבדל, שאני לדוגמא, בתור אורחת, אני  ישנה שם ויש לי חדר ואני חלק מסידור העבודה של המנזר, פעם במטבח, פעם בשטיפת כלים. ״אה״, היא אמרה, ״ואחרי כן, אחרי התורנות שלך, מה את עושה? את פנויה לתירגול הפרטי שלך?״ 

״חחח״ לעג לה הקול הפנימי שלי, ״חחח, איך היא לא מבינה, זה התירגול הפרטי שלי! זה התירגול!״ כי אני הבנתי את זה בדיוק יומיים קודם, אחרי כמה שעות של בלבלת ובהלה שבאמת אם כל התורנויות האלה מה יהיה על התירגול שלי, מה יהיה, הרי לזה באתי, בשביל זה אני כאן, אבל אחרי זה הגיע הרגע הזוהר, או המחשבה הזוהרת, שאכן לזה באתי, שאכן בשביל זה אני כאן, ושזה התירגול שלי, לעבוד בעבודה שאני לא רוצה עם אנשים שאני לא מכירה ואולי גם לא אוהבת, זה בדיוק זה, זה העניין, לשים לב למחשבות, לסבל הפנימי שאני מייצרת, להתנשאות, למחשבות רעות על אחרים, זה בדיוק זה, לתרגל יחס של ידידות וחמלה לאחר גם כשהוא לא יודע לשטוף רצפה והכל אני צריכה לעשות אחריו, לא אחר תיאורטי, אחר שהרגע שבר צלחת או שלא הגיע בזמן לשטיפת כלים. ישבתי שם והתנפחתי לי אל מולה שממהרת לסיים את האוכל שלה כדי שתוכל ללכת לשבת על הכרית. 

יום אחד אחרי שסיימתי לנקות את השירותים של ה- short term לקחתי את שקיות הזבל והלכתי – בדרך הארוכה, כי לא נעים לי לעבור בחצר הפנימית של הטמפל עם שקיות זבל ביד – אל הבית של הפחים, הסככה ששם יש פחים לזבל רגיל וזבל למיחזור ופח למוצרי נייר ופח לאיסוף בטריות ועוד מיני הפרדות לסוגים וזנים – ובדרך פגשתי נזיר שגם הוא החזיק שקיות זבל ביד וחייכנו אחד אל השני והוא אמר משהו כמו hanging out in the grabge bin ha, ואני אמרתי, "יא, כן, כל הדרכים מובילות לשם".

״כן״, ענה, ״יום אחד באמת כולנו נגיע לשם״. 

 יש משהו מוזר עם הזמן במנזר. משהו שהכרתי בילדות, בימים הארוכים של החופש הגדול, וגם בהודו, אבל שכחתי את זה ונזכרתי בו שוב במנזר: תחושה של המון המון המון זמן. שפע של זמן. זמן שנשפך עלי ומקיף אותי. גם ביום הכי עמוס שחוויתי שם – ראש השנה התאילנדי – סיימתי את כל מה שהיה לי לעשות בשלוש. אחרי כל הכלים נשטפו והמטבח היה נקי לא נשאר לי מה לעשות. כלומר לא לגמרי, יש לו״ז במנזר: בחמש יש מפגש ״תה״ (אופציונאלי) ובשבע וחצי יש פוג׳ה, אבל לא באותו יום, כלומר אין פוג׳ה בימים של אחרי ליל ירח מלא. יש זמן שאין מה לעשות בו. כלומר, זמן בלי הסחות משום סוג. מה עושים עכשיו?

מה תעשי עכשיו לירז?

״אלו חיים טובים״ אמר לנו הנזיר הבכיר שמטפל באורחים הגברים, במפגש השבועי בין נזירים לאורחים במנזר. ״לא כולם מגיעים להארה בחיים האלו״ אמר, ״ועדיין, החיים האלה הם חיים טובים״. 

 ההיתמכות או הישענות על שיגרה יומית שיש בה מעט אירועים שמתפזרים בשעות קבועות לאורך כל היום, המיעוט הזה נותן משקל רב לכל אירוע, הר ממש, עוגן בתוך ים האין, אי, ואז, החלל שנפער, התדהמה בלב, כאשר אחד מאתם אירועים, קטן ככל שיהיה – למשל מפגש הקראה של 5 דקות בבוקר, בין 0810 ל – 0815, שאז מתחילים לעבוד, ולמי שאין עבודה, מי שלא סווג לשום צוות, צריך להיות בסילה לפגישה עם סדרנית העבודה, האחות xxx – הביטול של המפגש הזה מעורר השתאות, דאגה, מה קרה, איך יתכן, למה הודעה ברגע האחרון, בטח קרה משהו? כמה מוזר.  

כל יום בחמש יש ״תה״. מפגש לא מחייב, רק למי שרוצה, לשתות תה ולנגוס גבינה ו/או שוקולד. למה גבינה או שוקלד? אני לא יודעת, כי זה מה שמותר. למפגש מגיעים האורחים. החוקים האלה תקפים גם על הנזירים והנזירות, אבל הם אוכלים את הגינה ו/או שוקולד שלהם בפרטיות. ערב אחד, שהיה הערב השלישי שלי במנזר, או אולי בעצם השני, לא היתה גבינה. במקום זה נוצרה מהומה. לא ידענו מה זה אומר, האם התה בוטל? השעה השתנתה? 

אני מניחה, בדיעבד, שלא היתה גבינה כי תורן ה״תה״, שגם זה חלק מאוסף התורנויות של האורחים, לא ידע או שכח או משהו אחר. אני לא הגעתי לתורנות ה porridge – שזה עסוק די חמור, תכלס, בהתחשב בזה ש porridge זה ממש פולחן דתי במרכזי מדיטציה ובודהיזים. כשהייתי בריטריט בגאיה האוס אחד המורים אמר ש – porridge ומרכזי מדיטציה מתהווים ביחד, האחד תלוי בשני, נובע מהשני, בוקע מהשני, והוא אמר את זה כדוגמא ללימוד של התהוות מותנית – ואני לא הגעתי אל התורנות שלי, למרות שבאמת באמת באמת רציתי לעשות הכל כמו שצריך, לא הגעתי כי פשוט לא ידעתי שזה קורה. יש במטבח פתק גדול עליו מצויירת טבלה של ימי השבוע מצד אחד ואוסף התורניות הקבועות שנדרשות לכל יום (porridge, חיסול ארוחת בוקר, שטיפת כלים, הכנת צהריים, חיסול צהריים, שטיפת כלים, תה) והשמות שלנו משובצים שם. רק שהשמות משתנים כל הזמן. אנשים באים והולכים. מישהי חלתה. למישהו כאבו הברכיים. כאלה. אז הרשימה משתנה כל הזמן כל הזמן וצריך לבדוק אותה כמה פעמים ביום, אם רוצים להיות אחראיים כלומר. ועדיין, למרות הכאוס המאורגן הזה, אף אחד לא נשאר רעב וכל הארוחות הוגשו בזמן וכו׳, איכשהו זה עובד. אולי לא איכשהו. אולי זה רצון טוב, השיטה עובדת על רצון טוב. 

יום אחד טיילתי דרך השדות והגעתי אל כנסייה קטנה ובית קברות קטן ויום אחר גיליתי את היער של המנזר – פרוייקט שיקום ושימור שהמנזר לקח על עצמו – וכל האדמה שלו מכוסה פריחה סגולה, ויום אחר ישבתי במנזר בתוך כוונה לעשות מדיטציה ובמקום זה הסתכלתי על הנזירה שטיפלה בפרחים שמסביב לפסל של הבודהה: הוציאה את הישנים, הביאה חדשים, שטפה כל הואזות, קצצה, גזמה, חיברה, בדקה, תיקנה, שעתיים וחצי זה לקח לה, שעתיים וחצי להכין 4 זרי פרחים. איזה דבר מדהים זה, שאפשרי לי לעשות כל כך מעט ולחוות כל כך הרבה באותו הזמן. 

בין הזמן שערכנו את האוכל לארוחת הצהריים בראש השנה התאילנדי לזמן בו הצטרפתי לתורנות שטיפת הכלים ישנתי בסילה לאכול והסתכלתי על הסיצנה: אנשים, משפחות, זוגות, בודדים, חברים וחברות, יושבים במעגלים קטנים או גדולים, או לבד, על הרצפה, כלומר על המחצלות שעל הרצפה, מחזיקים את הצלחת ביד ואוכלים, ביחד, חולקים אוכל, ארוחת צהריים שנוצרה ביחד ונאכלת ביחד. זה מה שהלב שלי רוצה, הביחד הזה, שלא מצריך ולא מבקש שיתוף, דיבור, סיפור, אלה מציע שהות ביחד, השתהות, שותפות בנוכחות. ההסכמות ביניננו, הקירבה, נובעת מזה שאנחנו כאן. בחרנו להיות ברגע הזה מכול המקומות דווקא כאן. אני חושבת שבשביל זה הגעתי, שזה מה שהנפש שלי מחפשת, מבקשת: להיות בקרב אנשים שאהבה מחברת בינהם, התנדבות, רצון טוב. לא יותר. 

בטיסה חזרה הביתה היתה התחלתי לקרוא את הביוגרפיה של נטליה גינצבורג. בכל הימים במנזר לא קראתי, כלומר כן קראתי אבל לא פרוזה, רק טקסטים בודהייסטים, ובמטוס קראתי את הפרק הראשון בספר, בביוגרפיה של נטליה גינצבורג, אם כל השמות האיטלקיים האלה, שמות של רחובות, שמות של אנשים, שמות שאת חלקם אני מכירה וחלק לא אבל כולם נשמעים לי איכשהו מוכרים, שמות של נטליה, ולקראת הנחיתה, כששמעתי את הטייס מסביר שתכף נוחתים, סגרתי את הקינדל והסתכלתי דרך החלון וראיתי אורות של עיר גדולה בלי קו חוף, ונזכרתי, אני חוזרת הביתה אל ברלין, לא אל תל אביב, אלו האורות של ברלין ובברלין אין ים. כשאני נוחתת בבית זה בברלין, לא בתל אביב. 

ואז, ברחוב שלי, גיליתי שנטעו שני עצים חדשים. איזה פלא. איפה שהיתה מדרכה סימנו ריבוע, הרימו את המרצפות, חשפו אדמה, שתלו עץ והקיפו אותו במשהו ירוק מפסטיק, סרטים חומים ומבנה משולש מעץ אחר, ככה שהוא בטוח לא יוכל לברוח. שניים כאלה, תכלס, ברחוב ממש מול הבית שלי.