לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

״אני נלחצת כשאני שומעת ערבית״ אמרה דיילת לחברתה בחלל הקטן של הדיילים ודיילות ליד התא של השירותים במטוס. ״אני מודה שאני נלחצת כשאני שומעת ערבית״. 

״אתן אחיות?״ שאלה אותנו בחורה שישבה בשולחן לידינו במסעדה בגדרה. 

״כן״ אמרנו.

״יואו, איזה מקסימות אתן בחיי, איזה כיף, אתן ממש מקסימות״, היא אמרה קצת לנו וקצת לבן הזוג שלה שישב מולה. 

״תודה״ אמרנו, נבוכות להפליא, כי מה נגיד, מה נספר לה, שזאת פעם הראשונה שלנו לצאת לארוחת ערב רק שלושתנו, האחיות? שרק לפני כמה שעות נחתתי בישראל? שאמא שלנו מתה השנה ואנחנו עוד לא כל כך יודעות איך להיות בלעדיה, בלי המפגשים בבית שלה, בלי הדאגה לה שתמיד חיברה אותנו? 

״תודה״ אמרנו, מקוות שהיא לא יורדת עלינו במקרה, לא לגמרי בטוחות. 

14 ימים בישראל. 3 אזעקות בתל אביב. שתי חברות סיפרו לי שהן קונות דירה באתונה. שתיים אחרות שאלו איך אפשר להעביר כסף לחשבון בנק בגרמניה. ״הבן של הסורי״, החומוס האהוב עלי בכרם, נסגר. נפתחו שלושה בתי קפה בכיכר ביאליק. רציתי לשבת בהם אבל זה לא יצא. יומיים עבדתי ממשרד co working בפינסקר פינת אידסלון. הוא פתוח 24 שעות ביום כולל שבתות וחגים. עבדתי שם במהלך שמחת תורה. לא הייתי לבד. הייתי בשתי הפגנות למען החטופים ובערב תרבות אחד. השתדלתי להגיע כמה שיותר לטיילת, לראות את הים. היו שקיעות מהממות. 

באזעקה הראשונה הלכנו למקלט של הבניין ממול. היה מוקדם בבוקר. יצאתי לחדר מדרגות. חשבתי שזהו, נחכה כאן. השכנים בדירה ממול יצאו בפיג׳מות וחלפו על פני וירדו במרדגות וראיתי עוד שכנים בקומות נמוכות יותר עושים את זה אז הצטרפתי וזרמנו כולנו, ועוד אנשים שהצטרפו מן הרחוב, אל הדלת של הבניין ממול ומשם אל החנייה. אחותי והאחיינית שלי הגיעו אחרונות. האחיינית היתה לבושה בחלוק מקלחת והביאה איתה את יוליה הכלבה. היו עוד כלבים ועוד אנשים בפיג׳מות איתנו במקלט. ואז זה נגמר וחזרנו הבית לקפה של בוקר. 

בפעם השנייה היינו אחותי ואני ברכב בדרך אל הקיבוץ, בפניה אל הרברט סמואל. עצרנו ממש בפינה. היינו מבולבלות. אחותי זכרה לנעול את הרכב. היתה תנועה מהטיילת אל בניין משמאלנו. הצטרפנו. נכנסו אל החנייה התת קרעקית של הבניין. היו איתנו הרבה אנשים צעירים בבגדי ספורט, כמה החזיקו קורקנטים ביד. אחרי כמה דקות יצאנו, נכנסו אל הרכב והגענו אל הפגישה שהיתה לנו בקיבוץ בתשע בלי לאחר.

אחרי כל פעם כזאת כתבתי לחברות בברלין. 

״ואז חוזרים לשיגרה״, כתבה לי חברה. 

״זאת השיגרה״, כתבתי אני. 

הפעם השלישית היתה בערב. היינו הרבה בני משפחה בדירה בכרם. אף אחד לא רץ לשום מקום. חלק, ואני ביניהם, עלינו לגג. לא ראינו כלום. ירדנו משם והמשכנו בערב. 

״גבר, גבר, גבר״, צעק בחור שהלך עם בחורה שהחזיקה כלב ברצועה בשדרות בין ציון לעבר בחור במדים שנסע על קורקינט בלי קסדה. 

״יש שם פקחים, אחי״. 

״תודה״, צועק הבחור במדים בחזרה.

אני על ספסל, מחייכת. 

הבחור רואה את החיוך שלי. 

״חייב״, הוא אומר לי, ״חייב״. 

״אפשר להגיד שכולנו היום בדיכאון של חזרה לעבודה״ אמרה אשה יפה בחולצה שחורה לקבוצת נשים שעמדו סביבה בתור הארוך מאוד למאפים של alexander בלילינבלום. לפחות שתיים מהן לבשו חולצה שכתוב עליה appcharge. לא חיכיתי. 

״האושר של להקשיב ולהבין שיחות של אחרים בבית קפה״, אמר גיסי בשיחה על הגירה ולמה מבחינתו לא. 

״נורא, כמה זה נורא, בסוף מתרגלים להכל״ שמעתי בזמן שעמדתי בפינת רחובות לילנבלום ומשהו שאני לא זוכרת בדרך אל ארוחת צהריים בחומוס שאני לא מכירה בוקע ממסעדה ליד, שיר שנכתב הרבה לפני המלחמה הנוכחית. 

״שש הרוגים כבר יש״, אמר שליח של וולט לאיש מאחורי הדלפק בחומוס. 

״איפה, מה?״

״בצומת גלילות״

״יא, לא שמענו כלום״, אמר האיש. 

ברקע משינה ״בדרך לקהיר״ ואחר כך שלמה ארצי ״לא מגיע לא מגיע לארץ חדשה״ ואחריו ״ככה וככה״ של שלום חנוך, מוסיקה שיצאה לפני שהאנשים הצעירים והאנרגטים שמנהלים את המקום נולדו. 

נחתתי ביום שישי. בשבת שבוע אחרי כן השתתפתי ביום תירגול מדיטציה שאירגנה עמותת תובנה ביפו. משעה עשר בבוקר עד חמש בערב, 40 פלוס אנשים, מדיטציה. יום ראשון אחרי כן לא עבדתי והיה לי פנאי רגשי מספיק ושוטטתי בתל אביב. סתם שוטטות. זאת היתה הפעם היחידה שזה קרה בביקור הזה. חבל שזה לא קרה יותר. בבוקר שתיתי קפה עם חברה בבית קפה באחד העם והסתובבנו קצת ברחובות היפים של לב העיר, סביב בית הפגודה והכיכר היפה ביותר בעיר שליד בית הפגודה וברחוב מונטיפיורי ליד המשרדים לשעבר של ״שיבולת ישראלי״ שהיה מקום העבודה הראשון שלי בעיר ואחרי שנפרדנו המשכתי משנקין לכיוון שדרות בין ציון דרך רש״י ובורוכוב והיה יום יפה ונעים והיתה לי חמימות מושלמת בלב. 

״את הבקבוק הצהוב בבקשה״ אני מבקשת משני גברים שישבו ביני לבין הבקבוק בפלאפל ג׳וני. 

״איזה בקבוק״ שאל אחד מהם, ״מכבי או הפועל?״

״הפועל״, אמרתי, ״רק הפועל, אבל כרגע את הבקבוק הצהוב של העמבה״. 

״זה מטורף אח שלי״, אמר בחור שעבר אותי בהליכה לחברים שלו שהלכו לצידו בטיילת של תל אביב ״לפני שעתיים הייתי בעזה, ועכשיו זה״. 

משמאלי שקיעה מהממת. תכף אשב לארוחת ערב עם חברה טובה מול הים. 24 שעות אחרי כן אחזור אל ברלין שמכוסה בערפל וקרירות וצבעים עזים של סתיו. 

זה באמת מטורף.