לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

באמצע השבוע חזרתי מריטריט מדיטציה של שמונה עשרה ימים, שזה הכי ארוך שעשיתי אבר. שמונה עשרה ימים של עשר שעות מדיטציה ביום. שמונה עשרה ימים של ישיבה, הליכה, עמידה, ישיבה, הליכה, עמידה. בלי לדבר. בלי לתקשר. בלי לקרוא, לשמוע, לראות, חדשות, שבויים, מלחמה, בן גביר, עבודה, מטלות, לעשות, לעשות, לעשות. ישיבה, הליכה, עמידה. 

אני לא הולכת לכתוב על הריטריט. אני מעדיפה להשאיר את החוויה הזאת ביני לביני. זה גם קשה, לתרגם את החוויות הפנימיות, חוויות חסרות עלילה וקווי מתאר, שמתרחשות ומתקיימות בתודעה במהלך ריטריט, למישהו שלא עבר את החוויה הזאת, שלא חווה את זה. וזה גם מרגיש לי לא נכון, כאילו מעשה הכתיבה, ההוצאה מבפנים לחוץ של החוויה הזאת לא רק שלא תוסיף לה, לחוויה, אלה ההפך, תגרע ממנה. אז אכתוב רק זאת: אני מרגישה שזאת זכות גדולה שזכיתי בה, שאני ברת מזל בטירוף, שיכלתי לאפשר לעצמי לעשות דבר כזה, לקחת שמונה עשרה ימים ולהקדיש אותם רק לתירגול בודהיסטי. כלומר להתפתחות מנטלית, רוחנית, פנימית. כלומר לתרגל להיות אדם יותר טוב. כלומר באמת, זכות גדולה. 

ועדיין, אני רוצה לכתוב. יש בתוכי שורות שרוצות לצאת החוצה. מחשבות שדוחקות בי לתת להן צורה, מקום, ביטוי. אולי זה רצון לשתף? אולי. במעשה הכתיבה (שלי) יש גם שיתוף וגם תיעוד. מסמור. כאילו אני אומרת, על ידי הכתיבה, כך וכך היה וכך וכך קרה ומעשה הכתיבה נותן תוקף לדברים בעולם החיצוני לי. אולי זה שיתוף עם העולם, עם הקורא הלא מוכר והקורא הכן מוכר, אבל אולי לא פחות זה שיתוף עם עצמי. אולי אני צריכה לראות את המחשבות שלי לובשות צורה, את השורות שבועטות בתודעה נכתבות אות אחרי אות. בכל מקרה. להלן כמה פכים קטנים מימים של הרבה שתיקה. 

המקום

למקום שבו התרחש הריטריט קוראים waldhaus והייתי בו כבר שש פעמים לאורך העשור האחרון של חיי (וגם כתבתי על זה כאן, וכאן, וכאן). אני מכירה את המקום, את הבית. כבר ישנתי בחמישה חדרים שונים חדרים בשתי הקומות שלו. התחלתי בחדר זוגי. שנה אחת הייתי בחדר של שלושה אבל היינו רק שתיים. מאז הקורונה אני משקיעה בחדר לבד. אני מכירה את הצוות. אני מכירה את החצר. אני מכירה את הסביבה. אני מבחינה בשינויים קטנים. עברנו ממיחם מים שעובד כל היום ל – 4 קומקומים להרתחה וקומקומי תה ששומרים על החום לכל משתתף. מנואלה, אם הבית, מדביקה את השמות שלנו על הקומקום שלו ואנחנו מסתובבים צמודים אליהם. 

הבית עם שתי הקומות הוא בית יחיד בתוך שמורת טבע. מצד אחד שלו יש יער עתיק עם הרבה גזעים שבורים ועצים גבוהים ושכבה עבה של עלים רטובים ומעט מאוד אור שחודר פנימה. היער שוכן על חצי הר, הבית בפסגה, וכל הליכה בו היא או ירידה תלולה או טיפוס. מהצד השני של הבית יש שדה לא מטופל ואז שביל שהוא סוג של טיילת ואז מדרון ענק, נוף פתוח. 

זה לא טבע פראי אלה סוג של טבע טבעי. לא מתוחזק מאוד. לא מטופח. לא מעובד. בימים האלה של הריטריט, בהפסקות, אני אוהבת לשוטט בו, פעם ביער, פעם לאורך השביל. עבורי זה הכי להיות בטבע שאפשרי לי. אני מתעטפת בטבע. כשהולכים לאורך הטיילת מגיעים, אחרי כמה דקות, לשדה פתוח שהוא אחו. אחו. רק המילה מעלה בי חיוך ותחושה של חמימות נעימה באזור החזה והבטן. אחו. בלגן של צמחי בר, פרחים וירוקים אחרים, לא מאורגנים, לא מסודרים, לא מאוגדים, לא בשורות ולא בצורות, לא מביאים תועלת, לא עושים כלום, לא תורמים, לא מנצלים ולא ממקסמים שום דבר. איזה קסם. 

שבילי הליכה

חלק גדול משעות המדיטציה בריטריט הן בהליכה. מדיטציה בהליכה. שמאל, ימין, שמאל, ימין. שמאל ימין. בעדינות, לירז, גם כשאת דורכת על הימין, בעדינות. כשאין גשם אנחנו הולכים בחוץ (טוב, תכלס הרבה מהמתרגלים הולכים בחוץ גם בימים של גשם, עם מטריה. אני לא). בחוץ זה אומר או על השביל או בתוך השדה שליד הבית. ביום שהריטריט התחיל הגיע מישהו עם מכונה שעושה מלא רעש וקצר שבילים בתוך השדה. שבילי הליכה. הצמחיה בשדה, חיטה, פרחים, קוצים, מגיעה לגובה של בין המותניים לכתפיים שלי, ובין לבין הכינו עבורנו שבילים צרים. 

אני את המדיטציה בהליכה שלי לא עשיתי שם, זה חשוף מדי לשמש לטעמי, אני הלכתי הלוך ושוב על שביל שצמוד ליער, אבל לפחות פעם ביום השתמשתי בשבילי ההליכה בתוך השדה כדי לקצר את הדרך אל הטיילת וכל פעם שעברתי בהם חלפה בי השורה ״שדה ירוק חצינו עד צוואר״ ולא ידעתי איפה לשים את העינים ואיפה את הלב. 

ברכבת: "לא במקרה ההווה נקרא The present"

בדרך לשם, ברכבת, וגם בדרך חזרה, קראתי את ״מהתלה אינסופית״ של דיוויד פוסטר וואלס (על סיפור אחר שלו כתבתי כאן). בחודשים האחרונים אני משתתפת בקבוצת קריאה של ״מהתלה אינסופית״, כלומר אני כבר כמה חודשים קוראת את הספר הזה, ובגלל הריטריט עמדתי לפספס את המפגש האחד לפני אחרון, אבל רציתי ואני מתכוונת להגיע למפגש האחרון מה שאמר שהיה לי הרבה עמודים לכסות (אני קוראת על קינדל אז לא כל כך יודעת עמודים, הייתי ב 75% אחוז מהספר שבדפוס יש לו כמעט 1000 עמודים, ואני צריכה לסיים אותו לפני המפגש האחרון). מראש סיכמתי עם עצמי שמהלך הריטריט אני לא קוראת בו. 

בדרך לשם קראתי בחוסר שקט, חוסר סבלנות. רציתי להתקדם. שהדפים יזוזו כבר, שהאחוזים שלי יעלו. כמעט אפשר להגיד שקראתי בשביל להעלות את האחוזים. מראש סיכמתי עם עצמי שאני לא קוראת בו במהלך הריטריט. גם כי באמת רציתי לא לקרוא – לא לצרוך, לא להכניס, לא לקלוט, – במהלך הריטריט וגם כי רציתי הפסקה מהספר הזה. הוא נפלא וגאוני וכל השאר, אבל זה ספר שמציע אפס נחמה. אפס בנחמה. אין בו הנחות, הקלות, טשטושים, המתקות. הוא מצייר עולם אפור וקודר וקשה מלא בדמויות מפורקות, מכוערות, ואומללות. 

זה ספר שהוא אוטוסטרדה של מיליון מסלולים, אספלט טחון, סמאטות עקומות ואפלות, כבישים ללא מוצא, שכונות עוני מכוערות, מדרכות שבורות, פנסי רחוב שלא עובדים, פחי זבל שעולים על גדותיהם, זבל שמתגלגלת ברחובות ומגרשי טניס. לא עולם שאני רוצה לחיות בו. העולם בספר הוא ההפך המלא מ״אחו״ (טוב אולי בעצם לא, אם מסתכלים מקורב, לא ההפך המלא, כי בשניהם יש משהו פראי, לא מסודר, לא מסתדר, לא מתחבר). 

יש בספר המון דברים, באמת, מבחינת תוכן, הוא מתפקע ומתפוצץ ועולה על גדותיו ונשפך לכל ערב ומגלגלת ממשיך וממשיך וממשיך ואחת הסמטאות האפלות אליה הוא חוזר שוב ושוב היא חווית הגמילה (מסמים קשים, סמים קלים, אלכוהול, טלוויזיה, בידור, אוכל, הסחות דעת, חלופות, אופציות. אצל פוסטר וואלס מה שנרקומן בגמילה עובר זהה למה שכל אדם חושב עובר, זה לא שונה כמו שהיינו רוצים לחשוב, זה זהה, אותו הדבר, רק שלנרקומן בגמילה אין אפשרות אחרת, אין יותר לאן לברוח, ולאנשים במצבים אחרים אולי עוד יש). 

זה מה שחושב גייטלי, שהוא הכי נרקומן בגמילה שיש, בזמן שהוא בבית חולים, מוכה וחבול ושבור ומסרב למשככי כאבים כי הוא נרקומן בגמילה: ״…לא לתת לראש שלו להביט מעבר. מה שבלתי נסבל זה מה שהראש שלו עלול להבין מכל זה. מה שהראש שלו עלול לדווח לו, כשיביט מעבר וקדימה וידווח״. וגם:  ״הוא יכול להתמודד עם הכאב הדקסטרלי באותה צורה: לשהות. אף רגע בודד אחד של כאב לא היה בלתי נסבל. הנה עברה פה שנייה: הוא סבל אותה. מה שאי אפשר היה להתמודד איתו היתה המחשבה על כל הרגעים שמסודרים בשורה ומשתרעים לפניו, מנצנצים״.

שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהמורים בריטריט הציעו, כדרך להתמודד עם השעמום, עם החזרתיות, עם המחשבות, עם הבלתי נסבלות של אין לאן לברוח: ״תהיו רק בצעד אחד. צעד אחד. הצעד הבא. עד סוף השביל. אל תחשבו על סוף השעה, סוף אחר הצהריים, סוף הריטריט. רק צעד אחד. תחתכו את העתיד לחתיכות הכי קטנות שאתם יכולים״. 

כמו גייטלי לפני הגמילה, גם אני לא ממש הבנתי לפני שהתחלתי לתרגל ש״כל דבר בלתי נסבל הוא בתוך הראש, הראש שלא שוהה בהווה אלא מדלג מעל החומה ועושה סיור לאיסוף מידע ואז חוזר עם חדשות בלתי נסבלות שאתה איכשהו מאמין להן״. וזה בדיוק מה שתרגלתי בשמונה עשרה הימים האלה. לא לתת לראש ללכת לשם. לא להאמין לראש. לתרגל את הראש לשהות בהווה. להשתהות בהווה. כי, כמו שפוסטר וואלס שם בפה של גייטלי הנגמל: ״לא במקרה ההווה נקרא the present״ (המתנה, באנגלית). 

(כל הציטוטים במתוך התרגום העברי של "מהתלה אינסופית״ שתירגמה מיכל ספיר. אין מספרי עמודים כי אני קוראת על קינדל)

אמא. סוף. 

בבוקר של היום ה – 19 של הריטריט, כלומר 19 ימים אחרי שהגעתי, הפסקנו את השתיקה. ואני עשיתי מה שאני עושה תמיד, מה שעשיתי תמיד, בכל הריטריטים הקודמים, ברגע הזה: לקחת את הסלולר ויצאתי אל היער ופתחתי את המכשיר והתקשרתי לאמא. 

ואז זה היכה בי, שוב: אמא שלי מתה. אין לי אמא להתקשר אליה. אין לי אמא בכלל. העדרותה של אמי מאוד נוכחות בחיי. אני מודעת להיותה איננה. לא בצד השני של הטלפון, לא במרחק שיחה, לא מתקשרת, לא שואלת, לא מספרת, לא רוצה לדעת, לא שומרת על קשר. זה כל כך לא אמא שלי, להעדר בצורה כזאת, בעקביות, בנחישות, להעדר מחיי. זה עדיין מפתיע אותי. כשפתאום אני חושבת על זה, שזהו זה, זה ככה, ששוב לא, אף פעם לא, טלפון, הודעה, תמונה, שאלה, לא. המוות הוא כל כך עקבי. מישור רציף. כמו הקו השטוח במכונות הנשמה שאני מכירה רק מהטלוויזיה. שטוח ורציף ועקבי ולא משתנה. לא הפיך.