לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

אני ערה. זה לא ערות שמרגישה כאילו אני תכף חוזרת לישון. אני פוקחת עינים. שולחת יד אל הסלולר, בודקת את השעה: 0510. אוקי. לא עדיף לקום, לירז? במילא לא תצליחי לחזור לישון. לכי לתרגל. 

אני קמה. ריטואל בוקר (שירותים, שינים, שוטפת פנים, קרם, מטבח, קפה, פותחת חלונות. יושבת עם הקפה, שותה. 45 דקות עברו. יאללה. לכי לתרגל לירז). 

קצת לפני שש אני על הכרית. מתרגלת. מחשבות מחשבות מחשבות. אוקי, לירז, תניחי לזה עכשיו, תעשי הפסקה אחרי המדיטציה ואז תכתבי את כל המחשבות האלה, שמרגישות כל כך חשובות. אוקי. 45 דקות תירגול. כמה דקות הפסקה לכתוב את המחשבות (הינדרסים, הינדרסים, את נותנת להינדרסים להפעיל אותך לירז. אוקי. כתבתי). חוזרת לתרגל. 30 הליכה. 30 ישיבה. 

עוד לא שמונה. אני אמורה לפגוש חבר לקפה בעשר. מכינה עוד קפה, בודקת את המכשיר. הוא חולה. לא ניפגש היום. מחשב. קצת סידורים. קצת פייסבוק. מחר יום שיבוש בישראל. כאילו שכל החודשים האחרונים זה לא שיבוש אחד גדול. הרביצו בהפגנה לראומה וגדי קדם. צעקו לעברה: מזל שמתו לך יא שמאלנית מגעילה, או משהו ברוח הזה. די עם זה לירז, די עם זה עולם, די עם זה ישראל. הכל כל כך נורא. לכי לך, צאי החוצה. 

בערב של אתמול נתקלתי בהזמנה לציון את ה – Vesak עוד שבועיים, בטמפל (temple) קרוב לביתי. הכתובת של המקום זה מה שעצר אותי. איך יכול להיות שישי מקדש בודהיסטי כל כך קרוב אל הבית שלי ואני לא מכירה אותו? 

שמונה וחצי, בקושי, אני לבושה ובחוץ. הולכת לכיוון הטמפל. זה ברחוב שאני מכירה. אני עושה מעקפים בדרך כי לא רוצה ללכת על רחובות ראשיים וגם כי ללכת זה טוב (10000 צעדים ביום זה לא המטרה, זה המינימום). בדרך אני עוברת ליד בניין שעוצר אותי בגלל היופי שלו: הקווים הישרים, המרפסות, החלונות, הסימטריה, הלובן, האופן בו הוא משתלב במרחב. אני במרחק של אולי קילומטר מהבית שלי, ברחובות מוכרים, ועדיין אני מגלה דברים חדשים, עוצרת אל מול יופי. ברלין! עיר שיש בה כל כך הרבה עומק, ממדים, רב גוניות. אני משבחת את עצמי על המעבר אל העיר הזאת וממשיכה הלאה. 

הפעם הבאה שנעצרתי אל מול יופי היה מול הבניין שהוא הטמפל, כלומר מול היעד שלי. מה, תמיד היית פה ואני לא ראיתי? מבנה ארכיטקטוני מהמם עם עיגולים ומעגלים, כניסה דרך פתח מעוגל שמתכתב עם תיקרה עם חור עגול שמשקיף או חושף את השמים. בחוץ יש פסל של הבודהה ולידו דוכן עם נרות ומקלות קטורת דקים. אני קדה לבודהה, מנסה לפתוח את הדלת, מתייאשת ומתחילה לרדת במדרגות הכניסה. מישהו עולה מולי. הוא עוצר ושואל אותי בגרמנית אם אני מבקרת או רוצה לחגוג. אני מגמגת בחזרה שאני מבקרת. הוא שואל אם עדיף אנגלית ואני אומרת שכן והוא מספר לי שהם חוגגים vesak היום, שמתחילים ב 1100. אבל זה עוד שבועיים, אני אומרת. לא לא, כלומר כן, הוא אומר, אבל אנחנו חוגגים היום, עוד שבועיים גם תהייה כאן חגיגה אבל של bubb (שׁזה BUDDHISMUS Berlin und Brandenburg). את רוצה להצטרף? הוא שואל ואני מגמגמת. את רוצה להיכנס? כן, לזה אני עונה ביותר בטחון. בואי! 

נכנסים, הוא אומר לי שאני צריכה להירשם בכניסה ויש שם באמת שולחן עם דפים עליו והוא מראה לי איפה ואני רושמת את שמי והוא אומר לי שהם מתחילים ב 1100 ושאני מוזמנת להסתובב. בפנים הכל יפה. האור. התקרה עם החור העגול. פסלים של הבודהה. שולחן ועליו אוסף של כלי תה וביניהם פסלי בודהה קטנים. במרכז החלל שולחן ועליו סידור של פסלי הבודהה, פרחים, נרות, קטורת. לצידו דלת שמבוילה אל חדר אוכל גדול וריק. משני הצדדים מדרגות. מאיפשהו בוקעת מוסיקה. 

אני עולה במדרגות. הולכת בעקבות המוסיקה. בקומה מעל המדרגות נפתחות אל חלל. שני חדרים גדולים, אולמות. אחד אולם מדיטציה יפה. השני הטמפל: כסאות. 3 פסלי בודהה נוצצים על הקיר מול הכניסה, מעל במה קטנה. לפני הבמה סידורי פרחים גדול. מכל צד של הבמה מסכים גדולים מציעים כניסה ל hub כלשהו. כמה נשים כורעות מול הקיר הגדול עם הבודהות. המראה גם יפה, גם מוכר, גם אחר. אני לא לבד, אבל המקום די ריק. חוץ ממני כולם עם מראה אסייתי. כולם מחייכים אלי, קדים, ואני בחזרה. מתיישבת. יושבת. קמה. כורעת מול הבודהה. יוצאת. עולה לקומה העליונה. חדרים פרטים, כתוב על 3 דלתות שונות. יורדת. מסתכלת לכאן, מסתכלת לשם, יוצאת. 

בחוץ נעים. לא רחוק משם יש קיצור דרך שאני מכירה טוב שמוביל אל הומבלט פארק. אני הולכת. בדרך אני רואה קבוצות, משפחות, שכולם לובשים חולצה אדומה וחלק מחזיקים דגלים. אירוע ספורט, זה מה שעובר לי בראש, משחק תחרותי כלשהו. נכנסת אל הפארק. נעים, ירוק. קריר. אני הולכת. לא לבד. לא בתוך המון. בצל. לאט לאט, אני מגיעה אל הקצה השני של הפארק. הוא חסום באנשים, מלא מלא מלא אנשים עם חולצות אדומות ודגלים. מה זה? מה האירוע? אני הולכת ביניהם, מצלמת, מזהה שגם הכביש חסום. הכביש שאני צריכה לחצות כדי לחזור הביתה. האווירה טובה. אנשים צוהלים. הרבה מחזיקים דגלים, בקבוקי בירה, צעקות, שירה מכאן ומשם, בין לבין קבוצות סגורות של שוטרים בבגדים השחורים שלהם, נשענים על עץ, חוסמים את הכביש. אני חוצה בין האנשים לצד השני של הכביש ונעמדת. אומרת לעצמי להתבונן, לנסות לפענח. מה האירוע?

לא יודעת. גם עכשיו, עדיין, לא יודעת. על הכביש החסום עובר רוכב אופנים. מה קורה כאן? הוא שואל אותי. קאיינה אנונג, אני עונה, אין לי מושג. מישהו אחר שואל את השוטרים. הם עונים אבל אני לא מבינה מה. אני לא מזהה את החולצות או את הדגלים. על הכבשי הולכים שוטרים ואחריהם עוד מלא אנשים באותן חולצות. תהלוכה. השוטרים בראש. הם עוצרים איפשהו ומפנים את התנועה פנימה אל תוך הפארק. אחרי כמה דקות אני שואלת מישהי שעצרה לידי ומצלמת. מה זה, את יודעת? 

לא, היא אמרת, איש וייס נישט. לא יודעת. אולי ספורט? היא אומרת, פוסבול? זה לא הפגנה, היא אומרת, קיין דמו. בטח ספורט, היא אומרת, אבל אני לא מזהה את הקבוצה. גם אני לא. 

אני הולכת משם. לכי לאינטרנט, אני אומרת לעצמי, תעניקי ליום הזה משמעות, תבררי מה ראית, תמשמעי את החוויה. בדרך הביתה אני הולכת על הרחוב בו אני גרה אבל בצד השני, בצד בו אני לא גרה. הרחוב בו אני גרה נמתח בין פרנצלאוורברג לוודינג. במשך הרבה שנים עברה בו החומה. היום אין חומה אבל יש. שני הצדדים שונים לגמרי. אני הולכת בצד של וודינג לעבר הצד שלי, כלומר לעבר פרנצלאוורברג. בצד של וודינג רוב הבתים עם דיור סוציאלי, מוגן (עמידר על גווניו המקומיים). הרחוב הוא מדרחוב. לכל אורכו גינה. באמצע הגינה אני מגלה ארגזי גינות חדשים. לפני שנה הם הופיעו לראשונה והיו להצלחה גדולה. אנשים מגדלים דברים, פרחים, עגבניות, חסה. אז הביאו עוד. איזה יופי! אני אומרת לעצמי, ומאיצה. חוצה את הכביש, איפה שפעם היתה החומה, עוברת דרך ארקונה פלאץ, שהיא היפה בכיכירות תבל בדרך כלל, אבל באותה הרגע היתה מכוסה בשוק יד שנייה של יום ראשון, שוק רהיטים יד שניה, או שוק פיצ׳יפקס כמו שאני קוראת ל. אין לי כוח לשוק. אני חותכת דרך השוק ומגיעה הביתה. מתיישבת מול המחשב ובמקום לבדוק מה קרה ואיפה הייתי היום ומה ראיתי אני כותבת את הטקסט הזה. תכף 1100 בבוקר. אני הולכת להכין לי אוכל. 

שיבוש מוצלח שיהיה. שיבוש שהלוואי ויהדהד, איכשהו, את עוצמת השיבוש הפנימית שאני מרגישה