לירז אקסלרד – הולכת בדרך, בצעדים קטנים

ביום שלישי הייתי צריכה להיות בשדה התעופה של ברלין בשעה 0630 כדי לטוס שעתיים אחרי כן. בערב לפני עסקתי בקדחתנות בשאלה איך להגיע לשם: אפשר באמצעות ה u8 והחלפה באלכס, אבל ה u8 מושבת בלילה ״משלוש וחצי עד שמסיימים״ ומי יודע מתי בדיוק זה המסיימים הזה. אפשר הפוך, u8 לגזונברונן ושם רכבת לשדה התעופה רק שאני לא מכירה. ויש עוד אופציות. בזמן שאני התבלטתי – נרגנת, חסרת שקט ותוך כדי קיטור פנימי רציף – הגיע אלי המידע שבתכלס אף אחת מהאופציות האלו לא זמינה לי כי יש שביתה של הרכבות, לפחות של כל הרכבות שאני צריכה. מונית אם כך. לפחות ההתלבטות הזאת הסתיימה. 

במקום בו אני עובדת אירגנו מפגש של שלושה ימים, או חמישה ימים, תלוי איך מבינים את המציאות, בטאלין בירת אסטוניה. מרוב עוינות כלפי הרעיון, מרוב התנגדות, אני פירשתי את ההזמנה להגיע לאירוע שמתקיים בימים שלישי עד חמישי כלהגיע מתישהו ביום שלישי ולנסוע ביום חמישי ממש על הבוקר. 

שבועיים לפני האירוע וחודש אחרי שקניתי כרטיס טיסה הגיעה התוכנית שכללה שלושה ימים מלאים והתבססה על ההנחה שמגיעים במהלך יום שני ונוסעים ביום שישי. טו לייט בייבי איטס טו לייט פיזמתי לעצמי בין אשמה להקלה. כבר קניתי כרטיס. אין מה לעשות עכשיו. 

הצוות שלי בעבודה מורכב מתל אביבים, אוקריינים וברלינאים. גם התל אביבים גם האוקריינים הודיעו מראש שהם לא מגיעים. הברלינאים, לא כולם אבל ארבעה מהם, כן הגיעו. מרוב יאוש לא בדקתי מראש מתי הם מגיעים ככה שכאשר פגשתי את א׳ ו – כ׳ בשדה זאת היתה שמחה גדולה. כ׳, מהנדס חומרה צרפתי נרגן, פתח בלהגיד שהוא לא הבין שצריך להגיע כבר בשני ואני הסכמתי איתו בחום. באמת, מי יכול היה לדעת? (ובכן, שני הברלינאים האחרים כן ידעו והגיעו לשם בשני, וככה כנראה גם עוד 80 אנשים, מכל העולם, כולל ארצות הברית, אבל שוין, אנחנו לא ידענו. 

מברלין טסנו אל הלסינקי במטוס קטן קטן, עשרים וחמש שורות, בכל שורה 4 מושבים. המטוס היה חצי ריק.  טיסה של שעתיים. באמצע הטיסה בערך חילקו לנו מים בכוסות פלסטיק. בנחיתה הלסינקי מופיעה מוקפת צבעים של חום ולבן, חום ולבן, עצים בלי עלים, אדמה קפואה מכוסה שכבת שלג.

שדה התעופה של הלסיניק ארוך וצר. הלכנו אותו הלוך חזור בחיפוש אחרי אוכל. יש מלא אופציות. א׳, ברלינאי שהוא ממש יליד ברלין, פסל מקום אחרי מקום בגלל המחירים ואנחנו אמרנו שברלין, אפילו אחרי עליית המחרים, השחיתה אותנו, הכל היה נראה לנו יקר מדי. בסוף התיישבנו בדוכן של נקניקיות. אני הזמנתי נקניקיה צמחונית. א׳, אחרי שסיים, אמר שרק הגרמנים יודעים להכין נקניקיות. כ׳ ואני אמרנו שזה לא כזה משהו להתגאות בו. א׳ אמר שזה בטח שכן. שלושתנו הסכמנו שהנקניקיות האלה, הספציפיות, דוחות. 

בין שדה התעופה של הלסיניקי לבית המלון שלנו בטאלין בירת אסטוניה מפרידים 100 קילומטר, לפי גוגל מאפס, רובם של מים קפואים. כדי להגיע אל המטוס סילון שלקח אותנו את ה – 100 קילומטר האלה יצאנו משדה התעופה, הלכנו על המסלול, נשמנו אוויר הלסיניקי קר וטיפסנו על מדרגות-סולם קטן להיכנס למטוס עוד יותר קטן. ארבעעשרה שורות, בכל שורה ארבע מושבים, רובם ריקים. המטוס רועד ורוטט ורוטן כשהוא עובד, ממש אפשר לשמוע אותו מתאמץ. 

30 דקות טיסה בין הלסיניקי לטאלין מעל מים קפואים, צורות גאומטריות, תבניות, מרקמים, ציורים של הטבע במים וקרח ואדמה. בטאלין אנחנו יורדים מהמטוס, חוצים את שדה התעופה ויוצאים החוצה בהליכה נינוחה של אולי 3 דקות. בחוץ א׳ מזמין מונית דרך בולט. המחירים של טסלה ומכונית רגילה אותם מחירים, הוא אומר בהתרגשות, הזמנתי לנו טסלה. מגיעה טסלה ירוקה עם נהגת. א׳ נכנס איתה לשיחה. היא לא יודעת אנגלית והוא מנסה ברוסית, שפת אביו, וזה עובד. הנהגת מספרת לו שהטסלה עלתה כך וכך, 50% יותר מהמחיר של אותו דגם בברלין, הוא מדווח. היא בת חצי שנה, הטסלה. א׳ מעריץ של מאסק. 

ואז המלון. ספא בקומה הרביעית. חדרי הרצאות בקומה השנייה. חדר האוכל בקומה הראשונה. מעלית שזזה באמצות כרטיס המפתח של החדר. המון אנשים שאני לא מכירה. הרבה אנשים שאני מכירה כפנים בתוך ריבועים קטנים על המסך. חדרי להתכנסות. לפטופים מחוברים לתקעים מוחבאים. מקרנים. ספות ירוקות. קבוצות קטנות וקבוצות גדולות. סדנוויצים. מכונת קפה שגם מקציפה חלב שקדים או סויה. הרצאות. תכנונים. תיאומים. מה שלומך, מה שלומך, טוב לפגוש אותך בעולם האמיתי, בגודל מלא, פנים אל פנים. אוויר לא טרי. חללים מחוממים. זמזום של דיבורים. סדר יום. עכשיו זה ועכשיו זה. כל הזמן אנשים, פעילות, תנועה. הסחת דעת, זה מה שזה היה עבורי, הסחת דעת גדולה מהמצב, מהחיים, מהקשיים. בלי פייסבוק, בלי חדשות, בלי עידכונים, בלי שיחות אישיות. בלי חטופים. בלי עזה. בלי הרעבה. בלי בושה ואימה ופחד ודאגה. הסחת דעת נהדרה. 

לא כולל, אולי, את ארוחת הערב עם הצוות הברלינאי שבה כ׳, שהוא בכלל צרפתי, סיפר שהאח שלו, שהוא, ככה אמר, האיש הכי פסימי בעולם, צעק עליו שמה פתאום הוא נוסע לטאלין, מה, הוא השתגע? ואם פוטין יחליט לתקוף, מה אז? אז כ׳, שאמר שהוא לא מוכן שמישהו יהיה יותר פסימי ממנו, צעק עליו בחזרה שאם פוטין יחליט לתקוף אז דווקא עדיף להיות בטאלין, השכנה שלו, יותר מאשר בברלין, שהיא תמיד האויב. ואז הוא אמר שלדעתו זה לא יקרה כי טרמפ יבחר ויפסיק את המימון של המלחמה באוקריינה. ואז א׳ אמר שטרמפ יבחר אבל טרמפ הוא משוגע אז לא ברור מה זה יעשה לפוטין ולמלחמה. בכל מקרה כולנו הסכמנו שטרמפ יבחר ושאיזה מסכנים האוקריינים וכמה הם אכלו אותה ואיך בסוף אירופה תגרום להם להיכנע. 

טוב וגם לא כולל את השיחה בבוקר במלון עם א׳ השני שדווקא שאל ישירות על המצב וישראל והמלחמה אבל הוא היה רך וקשוב ומלא צער, ככה שהיה נעים לספר לו על כמה המצב מייאש אותי, כמה הכל מייאש אותי, אפילו וסיפרתי לו על האירוע הקראה של ארנדט בהמבורגר מוזיאון שפוצץ ושהיא בכלל היתה די אנטי ציונית, אבל חוץ מזה, חוץ מאלו, זאת היתה הפוגה מעולה ומועילה. רצף של שעות בלי מחשבות על המצב. 

בדרך חזרה, במטוס הפרופלורים מטאלין להלסינקי היו נוסעים שבירכו את הצוות בבוקר טוב, מה שלומך היום, והיה ערפל כבד, כבד, לא ראינו כלום, לא ים ולא קרח ולא שמים, הכל היה אפור בהיר, כל הראות, כל מה שראיתי היה אפור בהיר. האדמה של הלסינקי התגלתה שניות לפני שהגלגלים של המטוס נגעו בה. פוף!

אני כמעט בטוחה שבשירותים בנמל התעופה של הלסינקי יש פס קול של ציוץ ציפורים. השירותים בקומה שנייה וכשיצאתי מהם נעמדתי רגע והשקפתי על נמל התעופה והקשבתי לציוץ הציפורים והוצאתי את הטלפון כדי לצלם ולשלוח לאמא ואז נזכרתי שאמא מתה. כל הזמן הזה אמא שלי מתה ולא רואה את התמונות שאני מצלמת ולא מתרגשת מהחיים המהממים שלי ולי אין למי לשלוח תמונות והודעות מרגיעות שהטיסות הגיעו בשלום והמטוס לא נפל ואני בטוחה, בדרך הביתה, והכל בסדר איתי. הכל ממש בסדר.