הגירה זה קשה

הגירה זה קשה. הגירה זה כל כך קשה שאנחנו לא אומרים הגירה, על עצמנו, על מה שאנחנו עושים. אנחנו אומרים רילוקיישן. כשעזבתי לפני 15 שנים אמרתי שאני עושה רילוקיישן. זה לא היה נכון. רילוקיישן זה שמקום העבודה שלך מעביר אותך לתקופה מוגבלת ומוסכמת מראש לעבוד ממשרד אחר שלו בעולם. אני עברתי עם ויזת עבודה שסאונדקלאוד, שהציעו לי משרה, ארגנו עבורי. בלי הגבלה או הסכמה לגבי משך הזמן. ואחרי שעברתי, גם אז לא הייתי מהגרת, הייתי אקספט.

הגירה, גם כמו שלי, שהיא הגירה יזומה, הגירה שנעשית מתוך רצון ומבחירה, הגירה בתנאי על, גם היא קשה. לפעמים דווקא ה״תנאי על״ הופכים אותה לקשה יותר, או הופכים אותנו, המהגרים שעוברים את זה, לקשים יותר עם עצמנו. כי אם אנחנו עושים משהו שרצינו בו לא נעים להודות שקשה לנו. השילוב הזה של רצון ובחירה וקושי יומיומי הוא לא פשוט לזיהוי, להכרה, להכלה. זה לא נעים, במובן הכי פולני שיש, להודות שקשה לנו, מהגרי פריווילגיה.

זה מאוד חמקמק, התחושה של קושי. לקח לי זמן להבין את זה. אני ממש זוכרת את הערב בו גיליתי שמאוד קשה לי. זה היה אחרי שחזרתי מסרט (This Must Be the Place) שראיתי עם חברות. לכאורה, ערב טוב, יציאה, חברות, חיים חדשים. חזרתי אחרי כן הביתה וישבתי וכתבתי ביומן ובבת אחת צנחה עלי עייפות נוראה, והיא לא היתה פיזית. היא לא היתה פיזית. זאת הייתה, אני חושבת היום, לאות של מהגר. של זרות. של כל הזמן כל הזמן כל הזמן להיות זרה ולהבין מה קורה מסביב אבל רק חצי להבין, רק אולי, רק נדמה לי.

משבר מוגדר (לפי משרד הבריאות הישראלי) בין השאר, כמצב בו ״דרכי ההתמודדות שהאדם הכיר בעבר אינן מספיקות עוד להשגת הקלה רגשית״. הגירה, העברת מרכז הכובד של החיים למקום אחר, מייצרת מצב כזה, מצב בו כל דרכי ההתמודדות שהכרנו אינן זמינות עוד. כל העוגנים שלנו - משפחה, חברים, בית פיזי, הדרכים הידועות בן בנו, כל מה שמוכר ולכאורה יציב - אינו זמין עוד, נעלם.

הגירה יכולה גם להביא להסתבכות בזהות העצמית. האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו קשור וכרוך בעולם בו אנחנו חיים ובתפקידים שאנחנו ממלאים, במערכות היחסים שלנו עם הסביבה. כל אלו משתנים במעבר החיים לארץ אחרת, מה שיכול לייצר בלבול ותחושת אובדן, בייחוד בחלקים של הזהות שקשורים למקום. עד שעברתי לגרמניה, לחיים מחוץ לישראל, לא הקדשתי מחשבה לזה שאני יהודייה. זה פשוט לא העסיק אותי. זה לא היה חלק משום הגדרות שלי את עצמי. ישראלית כן, וזה היה מסובך, כי אני לא אהבתי את הזהות שלי כישראלית. זה נקשר אצלי לדברים לא חיוביים כמו קולניות, בוטות, אגרסיביות. לא דברים שרציתי שיהיו בי. ויהודייה, פשוט לא. בברלין גיליתי שאני יהודייה, לפחות בעיני הסביבה. הדברים האלה מעצבים את הזהות שלנו.

לפעמים הרבה מהקושי נובע מהידיעה שאת ההגירה הזאת אני הבאתי על עצמי. ואם יש בן זוג או משפחה, אז גם עליהם. יש שם פוטנציאל גדול לאשמה, לחרטה, לביקורת עצמית וספקות ואובדן הביטחון.

ויש בדידות והיפרדות. מאנשים, חברים, חברות, משפחה. ומהעצמי שהייתי. ומנרטיב גדול יותר. אחרי השביעי באוקטובר הרגשתי כאילו נקרע קרע ביני לבין האנשים שלי בישראל ואין דרך לאחות אותו יותר. אני לעולם ועד לא אהיה שם כשזה קרה. וגם לא באיראן הראשון או השני או השלישי. אני לא בתמונה, לא בסיפור יותר. זה לא הסיפור שלי. יש לי את הנרטיב שלי על השביעי באוקטובר, או על יום שישי שפתחתי את ״הארץ״ בדפדפן וקראתי, כמה פעמים, ברצף, את הכותרת: ישראל תקפה באיראן. אבל זה נרטיב פרטי, בודד, לא חלק, לא משותף, לא של המשפחה שלי ולא של החברים שלי שם. גם זה חלק מהגירה.

הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שהגרתי הייתה להודו. זה קרה בלי תכנון ובלי כוונה. הגעתי להודו ונשארתי שנה וחצי רצוף ואז יצאתי ואחרי ארבעה חודשים חזרתי לעוד שנה. הייתי בת שלושים ושתיים. לא הייתי מהטיפוסים שמתאים להם הודו. הנסיעה שלי לשם, ועוד יותר השהות שלי שם, הייתה הפתעה עבורי ועבור כל מי שהכיר אותי. קבוצת ההתייחסות שלי עד אז הורכבה מאנשים מהחוג לתורת הספרות, אנשים מהעבודה (ניהול מוצר באתר תוכן, ynet, mapa, כאלה), ואנשים מהפוליטיקה (רצ/מרץ). לא ידעתי, לא העלתי בדעתי, שיש בי צד ״רוחני״. החיים בהודו היו עבורי חיים מחוץ לעצמי, לעולם שלי, חיים בלי קבוצת התייחסות.

זאת החוויה של הגירה בשנים הראשונות שלה. חיים בלי קבוצת התייחסות. הקבוצה הקודמת לא רלוונטית עוד. הקבוצה החדשה, עוד לא קיימת, עוד לא נוצרה. לפעמים תוך כדי קשה לזכור, לחלום, לקוות שיום אחד היא תתקיים. יש בזה הרבה חופש, אפשרויות, פתיחה, בחיים בלי קבוצת התייחסות, והרבה קושי גם.

אז אני רוצה להציע את עצמי לכם, מהגרים ומהגרות, חדשים או חדשים פחות. כאלה ש״הסתדרו״ וכאלה שמרגישים שלא הסתדר להם בכלל. כאלה שיודעים שקשה להם, כאלה שמרגישים זרים לעצמם. אני מציעה את עצמי להיות עבורכם לזמן מה קבוצת התייחסות. מישהי לדבר איתה. מישהי שתהייה איתכם במקום הלא נוח הזה. אתה ואת מוזמנים בחום ליצור איתי קשר.

אין לי תשובות ואין לי פתרונות. אני לא יועצת הגירה פרקטית. אני כן יכולה לעזור לנסח דברים, לחשוב ביחד על מה שאתם חווים. לתת לזה מילים ומסגרת, להיות קבוצת התייחסות, ובייחוד בייחוד בייחוד להקשיב.